לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.Revolution Begins



Avatarכינוי:  ~StarChild~

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תמצית של 3 חודשים בפוסט אחד, כל הדברים שבא לי, וגם אלה שלא בא.


הטוב בחופש-

לא עידכנתי 3 חודשים אני חושבת, בערך מהחופש הגדול (או לפניו..)

בקצרה אני אסכם, שבחודשיים של החופש, עשיתי חיים.

כמעט ולא היו לילות שנשארתי בבית, וההורים הפעם נתנו קצת יותר חופש, אז היה לי כיף.

מסיבות, הופעות, ים, בריכה, צופים, ת"א, חבר, בנים, אלכוהול, חשיש,

באמת שזה החופש הכי טוב שהיה לי.

אז לא עידכנתי, כי לא היה ראש לזה, ובטח שלא זמן..

 

הרע בחופש-

ירדתי משהו כמו 4 קילו לפני החופש וקצת אחריו, הייתי במשקל מדהים יחסית. והייתי מאושרת.

ואז התחיל החודש השני של החופש, ונשברתי. וכל יום אכלתי ונישנשתי כמו בהמה.

עליתי ניראלי כפול מזה. אני שוקלת כרגע 52 , אחרי שהייתי ב-47 כבר.

מסתבר שהפתרון שאני מוצאת במצבים כמו עכשיו, זה אוכל. וזה מדכא אותי בטירוף.

אנשים כבר שמים לב שהשמנתי. 'גדלת' במילים יפות. וכבר רואים ת'גלגלי שומן שצמחו לי מתחת לחולצה.

לא מבינה למה אני צריכה את זה.

 

אני מתה לעוף מפה.

 

לא בא לי לדבר עם אפאחד כבר.

בא לי לעשן. חבל שה"הורים" בבית.

לא בא לי שהם יגלו.

בא לי שאמא תפסיק לעשות סיפור מזה שאני שותה לידה XL. וזה בכלל בלי אלכוהול. מפגרת.

לא בא לי להמשיך ת'לימודים האלה. ביצפר עושה לי רע.

בא לי חופש. מעצמי, מאחרים, מהחיים.

לא בא לי להיות רופאה. כן אמא. לא בא לי.

בא לי לעשות מה שאני אוהבת. כשאני אמצא אחד כזה.

לא בא לי לבכות עכשיו.

בא לי לצאת מהבית, לחייך, להנות.

לא בא לי להתקע בבית באמצע שבוע בגלל בית ספר דפוק.

בא לי לצאת, לא לדרוך בכלל במקום הזה.

לא בא לי להיות בת 16.

בא לי להיות בת 21. לגור בבית משלי, ולעשות רק מה שבא לי.

לא בא לי לעשות את מה שמכתיבים לי.

ובטח שלא בא לי לסדר כרגע ת'ארון, אמא.

בא לי להישאר על הכסא הזה, להתארגן עוד מעט, ולברוח רחוק מכאן.

לא בא לי אמא שממשיכה להגן על בעלה בכל מצב, רק בגלל שהיא "אוהבת" אותו.

בא לי שתפקחי את העיניים כבר, ושתיראי איזה בן אדם מגעיל בעלך.

לא בא לי ללכת מחר לצו ראשון, עוד שטות של הצבא הזה על הראש.

בא לי ליסוע לטייל בעולם.

לא בא לי לקבל מחר את התוצאות של הבדיקת דם והשתן שעשיתי השבוע, ולגלות שמצאו בהן שאריות של סמים.

בא לי לדלג על כל השבוע הזה. או לדלג עד החיים עד לחופש הבא לפחות.

לא בא לי שההורים יגלו שאני מעשנת.

אבל בכל זאת, ממש בא לי לשלוף כרגע סיגריה מהתיק, לצאת מהחדר הנעול הזה, ולהדליק אותה מול הפרצוף שלהם.

לא בא לי את האבא הזה.

בא לי להרזות. ולהפסיק להכניס ת'בטן כל החיים שלי.

לא בא לי שיסתכלו עליי בכלל.

 

בא לי שהכל יהיה בסדר.

הלוואי והכל יהיה בסדר.

 

הילדה הכי יפה רוקדת,           
כולם תראו איך היא נופלת.
אל הרצפה היא מתרסקת,
כשההזיה נגמרת.

אז המציאות חוזרת,
והאמת - היא מכוערת.
לא נוכל לאכול ולא לישון,
שמישהו יזיז את השעון.

זה מרגיש כמו הוליווד,
הכל רדוד.
מבחוץ נוצץ ומבפנים אבוד.
הסיפור מוכר שמענו כבר,
אני מאוד מצטער.

הפנים היפות שלך לא ישארו לנצח את יודעת,
הכל ימעך, תסתכלי מסביבך,

               אין אף אחד לצידך...

 

**********  

 

 

 

~StarChild~

 

נכתב על ידי ~StarChild~ , 29/10/2011 17:48   בקטגוריות הפרעות אכילה, משפחה, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור, צבא  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הייתי רוצה לבקר אותך למעלה בשמיים. יהי זכרה ברוך.


סבתא, אני אתגעגע. כמו שבחיים לא התגעגעתי למישהו. :(

פוסט שנכתב יומיים אחרי שהיא הלכה, 8.6.11, חג שבועות, בבוקר.

 

 

********** 

מתעוררת בבוקר, מכינה נס קפה ועוגת גבינה, מתה על חג שבועות.

תמיד אמא קונה המון אוכל, עוגות גבינה, פסטות ופיצות,

כל המקרר מתמלא בלבן, וככה גם הקיבה.

השבועות הזה,

אמא לא עשתה קניות,

בעצם, אמא כבר שבוע לא עושה קניות כמו שצריך,

היא בבית חולים עם סבתא כבר שבוע.

אבא קנה פה ושם בורקסים ועוגת גבינה.

 

ושוב,

אני מתעוררת בבוקר, עם כוס הנס ופרוסת עוגה שאבא קנה,

יושבת על המחשב, פותחת את הפייסבוק,

מקבלת הודעה מהבת דודה שלי, שבסה"כ שנה מתחתיי,

"אני לא רוצה להרוס לך את כל היום, אבל תתקשרי אלי.."

התקשרתי.

היא בוכה.

"סבתא נפטרה..."

ואני לא רוצה להאמין.

ניתקתי לה אחרי כמה דקות של בכי ושתיקה בפלאפון,

פירקתי חצי מהחדר שלי, כולו התבאלגן,

חיפשתי את כל המתנות שסבתא הביאה לי תמיד,

לא מצאתי כלום.

המשכתי לבכות,

אחרי כמה זמן דיברתי עם אמא, שבכלל לא הפסיקה לבכות, והייתה כ"כ בהלם שבכלל לא רצתה לספר לי.

 

הייתי אצל הבתדודה במשך כל היום, בכינו המון ודיברנו הרבה,

ובערב היינו בהלוויה.

קברו אותה באותו הלילה, בשעה שיצא חג שבועות,

יש מצווה שאומרת "אסור להלין את המת" , כלומר לתת לו לישון.

אני לא סגורה על האמונה שלי, לא יודעת אם אלוהים קיים, לא יודעת כלום מהעולם הזה כבר.

בית קברות ב-12 בלילה,

הרגשתי כאילו כל הקברים מסתכלים עליי,

ומחייכים,

מחכים רק שסבתא תגיע כבר,

ושתצטרף אליהם.

קברים משמאל ומימין,

לפני המיטה עליה מונחת סבתא, מכוסה בשקית ניילון שמזכירה לי קצת שקית זבל.

ומאחוריי, עוד המון אנשים, בוכים, צורחים, מייללים.

נעמדים מול הבור,

מניחים אותה בפנים.

כמובן כל ההספדים שהיו לפני, שבכלל לא פירטתי כמה בכיתי בחלק הזה.

מכסים בחול.

"כמה חול אתם שמים עלייייייייייה, תפסיקווווווווו :( "

ועוד המון קריאות שעשו לי צמרמורת וגרמו לי לבכות.

 

ואני,

רק חושבת על האישיות המדהימה הזאת, שכרגע נמצאת מתחת לאדמה.

היינו בשבעה,

חזרנו הביתה.

לא נרדמתי כל הלילה, עד 5 לפנות בוקר,

התעוררתי ב-8 מפלאפון.

חלמתי בהתחלה, שאני נכנסת לבית של סבתא, והיא נותת לי חיבוק ענקי,

ואז החלום נעצר.

ואני רואה שוב את אותה התמונה בבית הקברות,

עם כל האנשים מסביב, וכשמכסים אותה בחול.

 

אני רוצה לחזור לתקופה לפני שהיא חלתה בסרטן והייתי מבקרת אותה יותר.

אני רוצה לאכול שוב את הקוסקוס שלה, שאפילו אמא לא מכינה קרוב לשלה.

אני רוצה להריח את הריח הזה שתמיד יש בבית שלה כשהיא הייתה שם.

אני רוצה לשמוע את הקול שלה. לשמוע את הצחוק שלה.

אני רוצה לראות אותה מחייכת.

אני רוצה שתצעק עליי ועל בת דודה שלי "אל תיכנסו לגינה, סבא יתעצבן, בואו לפה!"

אני רוצה לדבר איתה על החיים, כמו שתמיד עשינו.

אני רוצה שניסע לת"א כמו פעם, ונסתובב, והיא תבחר איתי את הבגדים.

אני רוצה להרגיש אותה. פה ליידי.

אני רוצה שאמא תהייה מאושרת.

אני רוצה שסבא יהיה מאושר.

אני רוצה שכל המשפחה יחזרו לחיים הנורמאליים שלהם.

אני רוצה שלא יהיה את "החיים שלפני" ו"החיים שאחרי" המוות.

אני רוצה שהיא תמשיך לספר לי על כל מה שהיא עברה בחייה.

אני רוצה שהעולם יפסיק להיות אכזר.

אני רוצה שהמוות לא יהיה קשור בחיים.

אני רוצה להיפרד ממנה כמו שצריך.

אני רוצה להודות לה, על כל מה שהיא עשתה בשבילי.

אני רוצה לספר לה, על כמה שהיא שינתה אותי, וכמה שבזכותה אני בנאדם אחר.

אני רוצה לחבק אותה, ולא אכפת לי שכתבתי את זה כבר.

אני רוצה לבקר מתישהו בשמיים. אולי אני אפגוש אותה.

 

אני רוצה אותה כאן.

לא שם.

לא אכפת לי שיגידו כמה שהיא צדיקה שהיא מתה בחג השבועות,

וכמה שהיא הייתה בנאדם מדהים.

את כל זה אני יודעת.

אני פשוט רוצה אותה פה.

בלי המחלה,

בלי הייסורים.

בלי המורפיום בווריד,

בלי הטיפולים המכבידים.

אני רוצה אותה כמו שהיא.

אני רק שומעת את המילה "סבתא" ואני מתחילה לבכות.

אני עוד לא מעכלת שאת לא פה,

למרות שעברו סה"כ יומיים.

 

אבאשלי נראה כאילו שומדבר לא מעניין אותו.

אמאשלי וכל המשפחה הרוסה,

אחשלי מגלגל עם חברים שלו.

חצי עולם ממשיך,

וחצי נתקע.

ואני מרגישה בחצי התקוע.

להגיד לי,

"יהיה בסדר" "הזמן יעשה את שלו",

יכול להיות מנחם,

אבל זה לא מה שעוזר בפועל.

כלום לא יעזור לי.

 

 

********** 

 סבתא, אני מקדישה לך את השיר הזה.

שיר עצוב / אביב גפן.

 

 

בלילה שוב קם
מחלום עלייך
חלמתי שאת
בחיים עדיין

רציתי להגיד לך
שבכל מקום
את איתי בליבי
לא הספקתי לומר לך שלום

שירי לי
שיר עצוב
רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך

תודה שנתת לי להיות
מה שבא לי

ואיך לפעמים את ראית
איך כאב לי

רציתי להגיד לך
שבכל מקום
את איתי בליבי
לא הספקתי לומר לך שלום

שירי לי
שיר עצוב

רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך...


 ********** 

 

~StarChild~

 

 

 

נכתב על ידי ~StarChild~ , 10/6/2011 02:19   בקטגוריות פסימי, שחרור קיטור, מוות, משפחה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



1,596
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~StarChild~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~StarChild~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)