לא חשבתי אלה שהיא ככה,
ידעתי שהיא מנהלת בית ספר שאולי יש לה ילדים, אולי 3 או 4.
ידעתי שהיא עברה את גיל החמישים, טיפה נמוכה יותר, שער חלק אולי זה מפן, צבע בהיר עד הכתפיים, מדברת הרבה, מרצה בכנסים בבית הספר, ועוזרת פה ושם לילדים.
אבל אחרי שדיברתי עם אמא שלי גיליתי משהו אחר,
יש לי מבחן גדול בבית ספר והלחיצו אותי, יותר נכון נלחצתי.
עיצבנו אותי בכיתה אז התעצבנתי, לא מסוגלת לעשות את המבחן, מטבעי ומטבע של כל ילד הוא לפנות לעזרת מההורים לבקש קצת תמיכה קצת אמון, קצת כוח להמשיך. במקום זה, בכל פעם שאני באה אלה, לאמא שלי היא מתעצבנת יותר כבר לא אכפת לה, יכול להיות שבדיוק באותו רגע הפרעתי לה בעבודה, ויכול להיות שהיה רגע לא מתאים, אז יכול להיות, אבל זה לא פותר את העובדה שהיא פגעה בי, והכאיבה לי וגרמה לי להישבר, שוב. אני לא בנאדם בכיין ואני לא בוכה מכל דבר, אבל פורקים וזה חלק מיזה, בכי.
"אמא יש לי מבחן גדול אני בלחץ אני לא יודעת מה לעשות.."
"מה את רוצה שאני יעשה ?"
"אני לא צריכה כלום רק...." אפילו לא הספקתי לסיים.
"את יודעת מה מיכל נשבר לי תעזבי אותי כל היום רק מתלוננת, אז אל תלכי לבית ספר תלכי להיות ספרית רק תעזבי אותי.." היא המשיכה לדבר אבל סגרתי לה בפרצוף.
מיד אחרי זה הלכתי לחפש חברה לדבר איתה, כמו שני עושה כל פעם, אבל לא מצאתי , חיפשתי והמשכתי, מצאתי את עצמי בכל כיתה מחפש מישהו לדבר איתו.
הרגשתי שכל אחד הוא דמות שחורה בלי משמעות בלי טעם בחיים שאפחד אל יכול לעזור לי באמת.
אחרי שלא מצאתי הלכתי למורה שלי, למחנכת דיברתי איתה נשברתי, בכיתי.
בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי מול מורה, היא אמרה לי לחכות למנהלת.
את האמת שלא רציתי לדבר איתה, בשביל מה בכלל, סתם עוד אחד עם שיער קצר, נמוכה יותר, אבל מה לעשות לפחות מישהו לחבד קצט ולהקשיב לו, אז נכנסתי לחדר של המנהלת, אותו החדר עם השולחן הארוך והכיסאות וישבתי כולי בוכה רק מבקשת שלא תדבר איתי שאני לא רוצה לספר מה קרה. המנהלת אמרה שאני לא צריכה לדבר אני צריכה רק להקשיב, אז ישבתי שתי כיסאות ממנה והתחלתי לשמוע, בתוכי ידעתי שבאיזה שהוא שלב הכול יצא, שאני יגיד הכול, הכול מה שקרה, ולמה אניי כועסת ובוכה, אבל המשכתי להקשיב למה שהיא אמרה, והיא דיברה ודיברה ולא ממש הפסיקה ושאלה שאלות ולא לכולם עניתי, עד שבסוף הכול יצא כמו שאמרתי לעצמי בלב בתחילת השיחה. הכל התפרץ עברתי כיסה קרוב יותר לידה והמשכנו בשיחה.
לאט לאט ראיתי שהיא לא כזאת נוראית, שהיא מנהלת שכן אכפת לה, וכול מילה ניסיתי להכניס לבלב לחשוב מעבר למה שהיא אמרה.
אני עדין רוצה לעזוב את הבצפר ואני עדין לא רוצה לגור עם אמא, ואני עדין כועסת אלה ואני עדין הכול. ואני לא באה ממשפחה הרוסה, וההורים שלי לא גרושים, ויש לי אח ואחות שאוהבים אותי וקונים לי ולוקחים אותי ומדברים איתי ומקשיבים לי, ואני עוזרת להם ומדברת איתם ומעודדת ולא מציקה כמו אמא, ולא מעיכה ולא נותנת הרגשה של מחויבות לדבר איתי, הכול מהלב באמת באמת מהלב. ויכול להיות שאמא לא כזאת גרועה, ויכול להיות שאחותי ואח שלי הציגו אותה נוראית ומגעילה, וצבועה והכול בהגזמה, אבל לאט לאט אני רוצה שזה לא שקר, שזה נכון , שזה אמיתי, שהיא צבועה ומגעילה ולא נותנת לי הכול ולא כל מה שאני רוצה אני מקבלת ומציקה לי , ואני לא מפונקת בקטעים האלה, באמת שלא.
וכל זה היא שמעה, אותה מנהלת טיפה יותר נמוכה עם שיער בהיר עד הכתפיים שמדברת הרבה בכנסים בבית ספר ועוזרת לילדים.
הפעם היא עזרה לי, עזרה בדיבור בלהצחיק קצת, לשאול אל אעזרה בלימודים אפילו אל שיחות איתה למרות שהיססתי.
אני יודעת שלכול אחד יש תדמית אם היא טוב יותר או טובה פחות, שלכל אחד יש רגשות אהבה ורצון ויכולת ולכל אחד יש בעיות ולכולם קשה, אבל לא כל אחד יכול לפרוק ולא כל אחד מסוגלת להקשיב ולעזור. אני מכירה את המשפט "להסתפק במה שיש" אבל כשאין מה עושים ? מתפרקים, וזה קורה, פעם או פעמיים או שלוש או ארבע וכמה פעמים שזה צריך לקרואת זה יקרא, ולהתפרק פעם אחרי פעם, יום אחרי יום, שבועות,חודשים.
בצפר זה מקום רע בעיקר בגלל החוקים , לקום בבוקר מוקדם, לראות מורים שאומרים מה לעשות, סבבה אז לשים זין ולא לתיחס ולא לסים לב לאף אחד, אבל בסוף שכבר אין כח ונשברים פעם אחרי פעם זה מפריעה, זה כבר לא טיבעי.
אז זה גיל קשה יותר, גיל עם קצת יותר ריבים וכאבים נפשים, לא אל כל בעיה צריך לבכות ולהלחץ אבל שמישהו בגיל הזה במצב כזה כלכך הרבה זמן זה מראה אל הבעיה. ויש פיתרון, פסיכולוג, או שיחות עם מישהו מהבצפר, וגם חברות טובות זה עוזר, או אחים גדולים, כמו שיש לי את אחותי ואח שלי שיודעים לעזור לי,
אבל באמת שלא תמיד כל הדברים האלה עוזרים, אז נשברים.
אותה מנהלת שעזזרה לי אולי תעזור שוב ואולי זה תיהיה חברה טובה שתתמוך בפעם הבאה, אבל באמת שנמאס ובאלי פשוט באלי לברוח ללכת למקום אחר להתחיל חיים שונים עם אנשים שאני לא מכירה, ואפילו למות ולהחתיל מחדש, זה מתאים לי בא לי בדיוק בזמן.
ביקשתי מאחותי שתגיד להורים ממנה שהיא חושבת שכדי לי ללכת לדבר עם מישהו, כיאלו שזה לא רעיון שלי בכלל.
את המבחן הגדול עשיתי בסוף, אני בטח יקבל ציון סביר, לי לא אכפת מהציון ולא לאפחד, זה ציון שלי וזהו, מה שכן...
שאני לא יודעת איך למשיך..
(תגיבו בפוסט למתה)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
