תאמת שאני לא אוהבת לכתוב איך עבר היום שלי , אבל הפעם כתבתי.
אז אתמול היה את צעדת ירושלים, בירושלים מין הסתם.
נסענו כמה ילדים מהבצפר שלי ורעננה וועוד בצפר בכפס, היה ממש נחמד.
היינו באיזה הר והעברנו הדרכות, ואז הלכתי לאיזה פארק שהיו שם פול ילדים
ואנשים ופגשנו כמה שאנחנו מכירות והכרנו כמה. ואז הלכנו 4 קילומטר !
עד טדי והיה שם מופע עם סבלימינל והראל סקעת ושירי מימון ועוד כמה . ואז חזרנו הביתה.
חזרנו מאוחר אז כבר לא הלכתי לבצפר , לא נורא. העיקר להיות בבית. (:
תאממממת שתמונות אין לי \:
אבל לא נורא, נבקש ממישהו שישלח לי ..
(ממ. תאמת שאין מה להגיב לפוסט כזה, אתם יכולים להגיב ב פוסטים האחרונים , אני עוברת שם מדי פעם.)
עריכה:
כמה שטוב לי ואני שמחה וכמה שאני עם חברות ורעשנית ועם כיוך אל הפנים, אני לא יודעת מה. אבל עובר אלי משהו.
וזה לא תקופה וזה לא קורה לכל אחד וזה לא, פשוט לא.
זה מתחיל מהבוקר שאני קמה עיפה השיער לא מסתדר הבגדים פתאום לא מתאימים לי כל הראש כואב לי אמא צועקת בוקר טוב כולי צרחות"ביי!" צריכה להיות מוכנה כדי לא לאחר, בבצפר המורות מעצבנות כולם חופרים בשכל, כל הבנים בכיתה שלי כלכך ילדותים שזה מפחיד כלכך מציקים אי אפשר יותר אני צורחת אלהם וכואב לי הראש סחרחורות (ואני שותה מספיק!!!!!!!) אחרי זה לחזור הביתה וחם ואין לי כח לכלום, ובבית לאכול ולהיות במחשב, ולא עושה שיעורים ושעתיים אחרי זה מורה פרטית (3 פעמים בשבוע) אחרי זה לחזור הביתה או קניון עד הלילה, מחשב אוכל ולישון זהו. זה היום שלי, ובלילה אני לא מצליחה לישון יש לי מחשובות בראש כל מה שעבר אלי ולא משהו טיבעי שיש לכל אחד אלה ממש עינין של שעות כדי להרדם ויש לי טלויזיה ויש לי מחשב בחדר, וזה לא משנה אם אני סוגרת תמחשב או משאירה פתוח ולא אם הטלויזיה סגורה ולא כלום, עם רעש בלי רעש עם מוזיקה בלי מוזיקה..
כלום לא עוזר, כלום.
אני רוצה כל היום להיות רק בקניון בלי ביית, אני רוצה להיות בחוץ עם אנשים, ולא עם אלה ש"הרגילים".
ואין לי כבר כוחות, העינין שאני לא ישנה משפיעה אלי לכל היום, הכל כואב לי נפשית ופיזית כבר נימאס לי להיו מתחשבת נמאס לי להיות נחמדה, נימאס. באלי כבר לעבור לפנמיה לחו"ל רחוק לא אכפת לי לאיפה, פשוט לעזוב ללכת, לדלג אל התקופה האחרונה הזאת של הלימודים להגיע לחופש הגדול ליומולדת, שנה הבאה אני לא משקיעה. אני רוצה להפסיק עם המורות להפסיק ללכת לבצפר להפסיק הכל, הכל! ואל תגידו שחבל אלי ויש לי פוטנציל, כי אני יודעת שיש לי. ואני יכולה, אז קצת יותר קשה לי, אבל נמאס כבר - כמה אפשר !
כיתה ט' הולך להיות גרוע וגם אם אני יהיה באחון כבר לא אכפת לי,
באחותכם אל דברו איתי בזה באיסי במסן או בבצפר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
