אחרי חמש בלילה ואנחנו עדין מדברות,
נכון שזה לא פנים מול פנים ונכון שאני לא יכולה לראות את החיוך שלך מולי ואת המבט שלך ואת העינים שלך,
כי את כבר לא פה ועוד מעט זה 9 חודשים שאת שם - בארגנטינה.
יש דברים שלא עשינו, שלא הספקנו - שחבל שזה ככה..
כמו להצטלם ביחד , להשאיר מזכרת לשתינו ,
אבך בתוכי אני יודעת שיום אחד נפגש ונשלים חסרים וכאבים וחיבוקים ששתינו כלכך זכוכות להם.
שום מילה לא מעצב , אלה משמחה. משמחה שאני יודעת שאת מצליחה להחזיק את עצמך , שאת אוספת כוחות כדי לקום בבוקר במקום שונה במקום שאת פחות ריגלה אליו ולצאת ליום בלי אותם אנשים שאת רגילה, אבל אחרי 9 חודשים כבר מתחילים להתרגל, למקום , לריח, לאנשים, לסביבה, לכל מה שהפסדת שעוד לא ראית.
געגועה לאותם שיחות ב5 לפנות בוקר, געגועה לאותו רצון שמגיע אחרי לילה בלי שינה ב11 בבוקר ללכת לבית של השניה ב7 ללכת לקניון ולהתחרט כי את עוד שניה נרדמת, חיוך שעולה שאני מעצבנת אותך שאת מנסה לישון, אותם שאלות מפגרות, אותו צ'יפס שהינו אוהבת לאכול, אותו חיוך ואותם שפתיים ואותו מבט שלעולם לא ילכו ממני ואותה נערה שאני בחיים לא ישכח.
There's nothing I wouldn't do To have just one more chance To look into your eyes And see you looking back
3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
