לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Welcome to my life



כינוי:  מיכלי D:

בת: 30

ICQ: 48609339 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2008    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2008

רק אמרתי משהו קטן, פוסט שלישי בהמשכים אל ההורים שלי


בבוקר לא הלכתי לבצפר, היה קשה לי לנשום.

אבא אמר לי להשאר לישון אז נשארתי,

עכשיו אבא ואמא ישבו בסלון וראו טלויזיה באתי אלהם אמרתי לאמא שאני יוצאת לקניון ואחרי זה הולכת לחברה,

אמא אפילו לא הספיקה להגיד בסדר תהני ואבא אומר "לא"

בחיים הוא לא אמר לי לא, אפעם , בחיים שלי.

תמיד קונה לי תמיד מביא לי קונה לי לוקח אותי לכל מקום,

וכל זה בגלל שלא הרגשתי טוב בבוקר.

חברה שלי באה מעיר אחרת עד לפה עם חברות שלה, לא ראיתי אותה כלכך הרבה זמן כלכך באלי ללכת לראות אותה, כלכך באלי,

אבל אני לא מסוגלת ללכת לדבר איתו עם אבא, פשוט לא מסוגלת. הוא בנאדם סגור כזה ויש מין לחץ שאני אומדת מולו, נכון הוא אבא שלי ואני אמורה לאהוב אותו והכל ולהיות הכי חופשיה אבל זה כלכך לא ככה, הוא סגור וגם שחברות שלי בבית הוא לא מוציא מילה כאילו כלום, אילם.

אבל לא, הוא מדברת אבל לא כמו שאני רגילה הוא שקט כזה לא מדברת הרבה , בנאדם שאותי אישית מכעיס לפעמים,

ולפעמים גם מרחק , ולא נותן לי הרגשה להתכרב אליו, אני לא יודעת... אולי זה בראש שלי, אבל מסתבר שגם אצל אחותי זה ככה,

יכולים לשבת איתו  שעתיים באוטו ולא יצא מילה. אולי זה אצלי, אבל ככה אני מרגישה חסומה ולא מסוגלת לדבר לידו.

 

 

            

 

עריכה:

אתמול בלילה השארתי תדלת פתוחה לא סגרתי אותה כמו תמיד,

אחרי כמה דקות במיטה נרדמתי , אחרי כמה דקות קמתי מצאקות - שלהם.

הם התעצבנו אחד אל השני אז הקשבתי,

את האמת שהוא כלכך צודק, כלכך היה באלי לקום מהמיטה ללכת לחדר שלהם לצרוח להם שפסיקו כבר !

ולחזור לישון. אבל לא .. אני המשכתי לישון, לפחות ניסיתי . לקח לי המון זמן אבל בסוף הצחלתי להרדם.

וזה היה הלילה שלי, נרדמתי לקולות הריבים שלהם.

 

(תגיבו בפוסט למתה.)

 



נכתב על ידי מיכלי D: , 30/5/2008 20:44  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לא חשבתי אלה שהיא ככה,

ידעתי שהיא מנהלת בית ספר שאולי יש לה ילדים, אולי 3 או 4.

ידעתי שהיא עברה את גיל החמישים, טיפה נמוכה יותר, שער חלק אולי זה מפן, צבע בהיר עד הכתפיים, מדברת הרבה, מרצה בכנסים בבית הספר, ועוזרת פה ושם לילדים.

אבל אחרי שדיברתי עם אמא שלי גיליתי משהו אחר,

יש לי מבחן גדול בבית ספר והלחיצו אותי, יותר נכון נלחצתי.

עיצבנו אותי בכיתה אז התעצבנתי, לא מסוגלת לעשות את המבחן, מטבעי ומטבע של כל ילד הוא לפנות לעזרת מההורים לבקש קצת תמיכה קצת אמון, קצת כוח להמשיך. במקום זה, בכל פעם שאני באה אלה, לאמא שלי היא מתעצבנת יותר כבר לא אכפת לה, יכול להיות שבדיוק באותו רגע הפרעתי לה בעבודה, ויכול להיות שהיה רגע לא מתאים, אז יכול להיות, אבל זה לא פותר את העובדה שהיא פגעה בי, והכאיבה לי וגרמה לי להישבר, שוב. אני לא בנאדם בכיין ואני לא בוכה מכל דבר, אבל פורקים וזה חלק מיזה, בכי.

"אמא יש לי מבחן גדול אני בלחץ אני לא יודעת מה לעשות.."

"מה את רוצה שאני יעשה ?"

"אני לא צריכה כלום רק...." אפילו לא הספקתי לסיים.

"את יודעת מה מיכל נשבר לי תעזבי אותי כל היום רק מתלוננת, אז אל תלכי לבית ספר תלכי להיות ספרית רק תעזבי אותי.." היא המשיכה לדבר אבל סגרתי לה בפרצוף.

מיד אחרי זה הלכתי לחפש חברה לדבר איתה, כמו שני עושה כל פעם, אבל לא מצאתי , חיפשתי והמשכתי, מצאתי את עצמי בכל כיתה מחפש מישהו לדבר איתו.

הרגשתי שכל אחד הוא דמות שחורה בלי משמעות בלי טעם בחיים שאפחד אל יכול לעזור לי באמת.

אחרי שלא מצאתי הלכתי למורה שלי, למחנכת דיברתי איתה נשברתי, בכיתי.

בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי מול מורה, היא אמרה לי לחכות למנהלת.

את האמת שלא רציתי לדבר איתה, בשביל מה בכלל, סתם עוד אחד עם שיער קצר, נמוכה יותר, אבל מה לעשות לפחות מישהו לחבד קצט ולהקשיב לו, אז נכנסתי לחדר של המנהלת, אותו החדר עם השולחן הארוך והכיסאות וישבתי כולי בוכה רק מבקשת שלא תדבר איתי שאני לא רוצה לספר מה קרה. המנהלת אמרה שאני לא צריכה לדבר אני צריכה רק להקשיב, אז ישבתי שתי כיסאות ממנה והתחלתי לשמוע, בתוכי ידעתי שבאיזה שהוא שלב הכול יצא, שאני יגיד הכול, הכול מה שקרה, ולמה אניי כועסת ובוכה, אבל המשכתי להקשיב למה שהיא אמרה, והיא דיברה ודיברה ולא ממש הפסיקה ושאלה שאלות ולא לכולם עניתי, עד שבסוף הכול יצא כמו שאמרתי לעצמי בלב בתחילת השיחה. הכל התפרץ עברתי כיסה קרוב יותר לידה והמשכנו בשיחה.

לאט לאט ראיתי שהיא לא כזאת נוראית, שהיא מנהלת שכן אכפת לה, וכול מילה ניסיתי להכניס לבלב לחשוב מעבר למה שהיא אמרה.

אני עדין רוצה לעזוב את הבצפר ואני עדין לא רוצה לגור עם אמא, ואני עדין כועסת אלה ואני עדין הכול. ואני לא באה ממשפחה הרוסה, וההורים שלי לא גרושים, ויש לי אח ואחות שאוהבים אותי וקונים לי ולוקחים אותי ומדברים איתי ומקשיבים לי, ואני עוזרת להם ומדברת איתם ומעודדת ולא מציקה כמו אמא, ולא מעיכה ולא נותנת הרגשה של מחויבות לדבר איתי, הכול מהלב באמת באמת מהלב. ויכול להיות שאמא לא כזאת גרועה, ויכול להיות שאחותי ואח שלי הציגו אותה נוראית ומגעילה, וצבועה והכול בהגזמה, אבל לאט לאט אני רוצה שזה לא שקר, שזה נכון , שזה אמיתי, שהיא צבועה ומגעילה ולא נותנת לי הכול ולא כל מה שאני רוצה אני מקבלת ומציקה לי , ואני לא מפונקת בקטעים האלה, באמת שלא.

 

וכל זה היא שמעה, אותה מנהלת טיפה יותר נמוכה עם שיער בהיר עד הכתפיים שמדברת הרבה בכנסים בבית ספר ועוזרת לילדים.

הפעם היא עזרה לי, עזרה בדיבור בלהצחיק קצת, לשאול אל אעזרה בלימודים אפילו אל שיחות איתה למרות שהיססתי.

אני יודעת שלכול אחד יש תדמית אם היא טוב יותר או טובה פחות, שלכל אחד יש רגשות אהבה ורצון ויכולת ולכל אחד יש בעיות ולכולם קשה, אבל לא כל אחד יכול לפרוק ולא כל אחד מסוגלת להקשיב ולעזור. אני מכירה את המשפט "להסתפק במה שיש" אבל כשאין מה עושים ? מתפרקים, וזה קורה, פעם או פעמיים או שלוש או ארבע וכמה פעמים שזה צריך לקרואת זה יקרא, ולהתפרק פעם אחרי פעם, יום אחרי יום, שבועות,חודשים.

בצפר זה מקום רע בעיקר בגלל החוקים , לקום בבוקר מוקדם, לראות מורים שאומרים מה לעשות, סבבה אז לשים זין ולא לתיחס ולא לסים לב לאף אחד, אבל בסוף שכבר אין כח ונשברים פעם אחרי פעם זה מפריעה, זה כבר לא טיבעי.

אז זה גיל קשה יותר, גיל עם קצת יותר ריבים וכאבים נפשים, לא אל כל בעיה צריך לבכות ולהלחץ אבל שמישהו בגיל הזה במצב כזה כלכך הרבה זמן זה מראה אל הבעיה. ויש פיתרון, פסיכולוג, או שיחות עם מישהו מהבצפר, וגם חברות טובות זה עוזר, או אחים גדולים, כמו שיש לי את אחותי ואח שלי שיודעים לעזור לי,

אבל באמת שלא תמיד כל הדברים האלה עוזרים, אז נשברים.

אותה מנהלת שעזזרה לי אולי תעזור שוב ואולי זה תיהיה חברה טובה שתתמוך בפעם הבאה, אבל באמת שנמאס ובאלי פשוט באלי לברוח ללכת למקום אחר להתחיל חיים שונים עם אנשים שאני לא מכירה, ואפילו למות ולהחתיל מחדש, זה מתאים לי בא לי בדיוק בזמן.

ביקשתי מאחותי שתגיד להורים ממנה שהיא חושבת שכדי לי ללכת לדבר עם מישהו, כיאלו שזה לא רעיון שלי בכלל.

את המבחן הגדול עשיתי בסוף, אני בטח יקבל ציון סביר, לי לא אכפת מהציון ולא לאפחד, זה ציון שלי וזהו, מה שכן...

 

                            שאני לא יודעת איך למשיך..

 

 

(תגיבו בפוסט למתה)

 

נכתב על ידי מיכלי D: , 27/5/2008 19:23  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא כועסת - מאוכזבת, צריכים לדעת לעשות דברים בצורה נכונה. || רגשות. || הדחקה || שינוי.


לא כועסת - מאוכזבת, צריכים לדעת לעשות דברים בצורה נכונה.

גליתי, ואני ימשיך לקרוא לך ככה,

אני לא כועסת אליך, תביני, אני מודע שאמתי לך להתנתק, אבל אל במובנים האלה.

אני במאת רוצה שיהיה לך טוב שתפסיקי לבכות שתביני שאין מה לעשות את עזבת את כבר לא פה, אבל את תמיד חלק מאיתנו. 3>

הדמות שלך יכולולתץ להיות רק מאושר שיש לך אותנו גם מרחוק, אז באמת את יכולה לשוח הודעה ולדבר רגיל, אבל בלי בכי בלי כאב בלי כאב , רק עםאהבה ושמחה.

וגעגועה ... אבל ידיע שניפגש עוד, 3>

 


רגשות.

אהבה - "אהבה היא קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ו/או אחדות עמוקה כלפי אדם אחר, בעל-חיים או חפץ כלשהו. במקרה של אהבה לחפץ קיים עניין הבעלות, שבאהבה בין בני אדם פחות אפשרי. אהבה מאופיינת בגעגועים, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה, וטרגדיות רבות עוסקות באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן."

 

כל מי שאומרים אל אהבה זה נכון, שהיא כואבת, שהיא מדהימה, שהיא מחממת את הלב, נותנת הרגשה טובה.

כל הרגשות האלה בפנים ולא תמיד מצליחים לצאת החוצה, להגשים תצמם.

ללכת ברחוב עם האהבה שלך שיש חושך שקר שרוצים רק חיבוק אחרון וזהו לשכוח מהכל, מביני את האהבה יותר ויותר חזק וכמה טוב היא עושה אל הלב. כל היום הגעגועה היה לראות את האהבה שלך זה הורג אותך מבפנים אוכל אותך לאט לאט ובסוף אם לא רואים את האהבה שלך ולא מרגישים פיזית או נפשית מתפרקים - וזה כואב, מאכזב, מכעיס, משפיל (לפעמים) ובעיקר פוגע, מחזיק את הלב חזר ולא נותן לו ליפול אבל לאט לאט כבר קשה ללב והוא נופל ומת, ואחרי המוות אין יותר חיים, 3\>

 


הדחקה

אני לא בנאדם מדחיק, אני מוציאה כל מה שבראש שלי ואומר הכל, כל דבר מנסה לפתור וללמוד מטעויות,

אבל ההדחקה הכי חזקה שלי היא ההדחקה לאמא שלי,

אני לא אוהבת אותה, וכן היא אמא שלי היא הכל בשבילי ובלה בלה בלה.. ואל גיבו אל ז כי אין מה לעשות,

גדלתי בבית עם שני אחים גדולים ב12 ו10 שנים ממני, שאמרו לי הכל אל אמא מגיל קטן, אני ידועת הכל אלה, כמה שהיא צבועה, וקונה אותנו, מציקה, חופרת ועוד כלכך הרבה דברים.

ולכו תגידו "אבל היא גם נותנת לך" נכון היא נותנת, כי אני מדחיקה את הרע שסיפרו לי אלה , מנצלחת אותה טוב טוב נחמדה אלה ומאחורי הגב מקללת, הכל בשביל קצט כסף או בגדים, שתיקח אותי מבצפר הביתה, שתיקח אותי לחברות, שתביא לי דדברים שתיהיה נחמדה אולי טיפה, וזה מה שהיא יכולה. אל תגידו שהז מהאהבה, כי זה לא.

היא יודעת כמה אני מדחיקה אותה. אני נשארת בבית הזה איתה כל יום, שני האחים שלי כבר עזבו, ואני באה מיד אחריהם.


שינוי.

בפוסט הראשון החודש אם אני לא טועה כתבתי אל עצמי, אל התדמית והראשם שנוצר אלי, (אני ילדה קטנה ולא בוגרת..)

בכל מיקהר אחרי שהראתי לכמון אנשים תפוסט הזה ואחרי תגובות ושיחות ארוכות הגעתי למסקנה,

כמה שהשתנתי (ולטובה) תמיד יש לאין להשתפר ומכל טעות לומדים, ולמדתי מכל טעות שעשיתי בדרך.

חשוב לי לדעת אם באמת הצחלתי למלא בקשות וטענו היו.

 

-

 



אני אוהבת אותכן, ותודה אל הכל.

נכתב על ידי מיכלי D: , 27/5/2008 15:03  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכלי D: ב-31/5/2008 17:12
 



פאק ! אני כזאת מוכשרת אלוהים.


 

מסתבר אני מוכשרת D:

היה לי משעמם מאד בשעות האחרונות אז זה מה שעשיתי (:

 

מוזמנים לקחת, חובה לתת קרדית או משהו - ביצס' .

 


              

 

   




 


 

נכתב על ידי מיכלי D: , 25/5/2008 02:33  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של the world is my ב-6/6/2008 00:16
 




אושרי שלי
ביצוע: ישי לוי
מילים ולחן: אביחי מליחי
בזכרוני יפה את
וזוהרת כל כולך
מחייכת לא יודעת
כה רחוקה מגורלך
ולך היתה כמו פרח
חברה אך גם אחות
שפניה כמו ירח
מאירה יקום לצחוק

מלאכים בוכים בלילה
וביום דימעה ירדה
איך אושרי שלי למעלה
ונפשי כה בודדה

עכשיו כשאת נפרדת
משאירה עולם אחר
לבדך אינך הולכת
כי איתך כבה הנר
אחות קטנה היתה לך
שאיתך עלתה אל על
איך ממך הלכה לה הלאה
מטיילת בשבילי הזמן

מלאכים בוכים בלילה...

 

 

אני אחותך ? אחות לא עוזבים...

 

_____________________________________________________________________________________

 

עיצוב חדש - לא כלכך אהבתי.

 

נכתב על ידי מיכלי D: , 23/5/2008 17:10  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכלי D: ב-24/5/2008 21:58
 



לדף הבא
דפים:  

8,664
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיכלי D: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיכלי D: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)