"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני פשוט כל כך אוהבת אותם! ברגע שיהיה לי קצת כסף אני אקנה דיסק שלהם :)

סוף השבוע הזה עובר מהר מידי ובאפטיות מוחלטת. חסר לי נורא להתרגש מדברים!

ביום חמישי חזרתי עצבנית כל כך מהצבא. דבר ראשון המפקדת שלי בדיוק עשתה לי את שיחת ה"למה נכשלת במבחן" ויש לי שיחת נזיפה עם הקצין של החומר הלימודי מחר בבוקר. נו מילא, לפחות זה בתל השומר ואני אתעכב מאוד מאוד בחזרה שלי לי-ם ככה שיהיה לי בוקר חופשי שכזה.

בדרך כלל כשהפועל נגמר מוקדם אני ושתי חברות מבקשות לצאת בקו הישיר, והמפקדת בדרך כלל מסכימה. אבל הפעם היא פשוט התעכבה עם התשובה עד שידעתי שכבר לא אספיק להגיע ורק אז היא אמרה לי לא. קצת התעצבנתי, כי אני חסרת תועלת וזה סוף שבוע והיא אמרה לי במילא שאני עושה את המבחן ב26 ולא ב19. אני לא אלמד שבוע מראש. בכל מקרה, הייתי עצבנית אבל ריסנתי את עצמי וישבתי עם חברים בצד ופשוט חיכינו שהיום ייגמר. ואז היא קראה לי לחדר שלה ואמרה לי  "בשביל לסיים את היום צריך לתקן את הספירה הזו. עשו אותה לא נכון. את יכולה לספור לבד". הייתי בשוק! תמיד קוראים למי שספר כדי שיתקן במידה ויש טעות, ולי לא היה קשר לטעות או לדף הזה בכלל! האנשים שעשו את הספירה ישבו יחד איתי ובכל זאת היא קראה לי. כאילו להראות לי מי הבוס ושהיא כועסת עלי שאני ככה יושבת במקום ללמוד. כאילו "את לא לומדת, אני לא אתן לך לשבת! תספרי!".

באמת שהייתי בשוק כי לא מתאים לה בכלל להיות כזו. בכלל קצת מציק לי בצבא העניין שלא מכשירים אותי למספיק דברים שאחרים מהקורס שלי כבר הכשירו. וכתוצאה מכך נותנים לי לעשות דברים של צעירים כמו מסדר ניקיון וספירות. אלו דברים שאמורים פוליטיקלי קורקט לעשות כולם, כל מי שפנוי, אבל בפועל רק לצעירים אין מה לעשות וזה נופל עליהם בזמן שלבוגרים יותר יש הסמכות אחרות.

באמת שלא אכפת לי מעניין של צעירות וכאלה, עכשיו הגיע לנו הקורס הקטן ואני מתה עליהם! כל אחד מהם עושה לי מה זה טוב על הלב! אבל מרגיש לי שהיחס מהסגל מזלזל ומוריד את הערך שלי.

גם מאז השיחת נזיפה הזו בטלפון הם מ-מ-ש גרמו לי לערער בעצמי. הביטחון שלי באימותים כל כך ירד! אני מתייעצת על כל דבר למרות שאני יודעת את התשובות. ואני מרגישה שכל שניה אני תכף עושה טעות ויצעקו עלי שוב. זה לא נורמלי! אני מרגישה שאני מתכופפת שם כל כך שפשוט רומסים אותי. שמכים אותי כדי לעצב אותי כמו שהם רוצים. שכבר לא נעים לי להכין לי תה בבוקר ושכבר לא נעים לי לאכול את הכריך שלי כי אני מרגישה אשמה כשאני עושה את הדברים האלו. ואני יודעת שזה לא נורמלי בכלל לחשוב ככה, זה הזוי! אבל אני בכל זאת מרגישה את זה.

ואני לא רוצה לבוא ולדבר על זה עם המפקדת שלי כי פתאום אני מרגישה שהיחס ממנה קצת מזלזל. עניין הספירה דיי פגע בי כי לא הבנתי את הכוונה שלה.

איך עוד לא עברה שנה?! איך עוד לא נגעתי בקיר?! אני מנסה כל הזמן להסתכל מפרספקטיבה טובה, זה רק שנתיים מהחיים, כמעט עברת חצי, כשתשתחררי תהי רק בת 20 וחצי. אבל ראבק! איך עוד לא עברתי חצי. אני מרגישה כאילו יד פסיכוטכנית ענקית דוחפת אותי וגורמת לי לדרוך במקום.

בתחום הרומנטי. בדיוק לפני שבוע, בשבת, נפגשתי עם החצי השחור שלי- חברה מהצבא-. היא יצאה מהתפקיד עוד בקורס *אז הייתי נורא עצובה ופחדתי שהיא תצטער על זה, אבל היא עשתה דבר כל כך חכם!* אז לא יוצא לי לראות אותה הרבה, עם השעות עבודה המטורפות שלי. ישבנו על כוס קפה איזה שעתיים וחצי. אחרי זה היא הלכה להיפגש עם חברים שלה. יש לה ידיד שהיא אומרת שהוא מקסים והוא בדיוק הלך לדייט עם בחורה שהיא ממש לא משהו לדעתה.

אז היא חשבה, היי למה לא להכיר לו את הסוחרת. היא הראתה לו תמונות שלי בפייסבוק והוא חשב שאני חמודה ולקח את הטלפון שלי. *ורק אחרי זה היא נזכרה לשאול אם אכפת לי שהיא תיתן לו XD! אבל לא נורא לא שינה לי כל כך*. בהתחלה התעצבנתי קצת כי במשך איזה שלושה ימים הוא לא צלצל וזה סתם עשה אותי דרוכה קצת. כי ידעתי שלמישהו אי שם יש את המספר שלי. יותר נכון לשני אנשים *לידיד של החצי השחור שלי ולהוא מהפאב ששכחתי לשאול איך קוראים לו*. כמובן שביום רביעי שכבר הבנתי שכבר לא באמת אכפת לי הוא שלח הודעה. התכתבנו באסאמאסים, ומכיוון שלא היה לי אכפת הייתי גם קצת שנונה, דבר שקורא לי לעיתים רחוקות . הייתה דווקא אחלה שיחת אסאמאסים שבסוף הוא איחל לי לילה טוב וכתב "still intrigued by you" ובבוקר הוא גם שלח בוקר טוב ומקווה שלא רצחתי איזה מלשב ערס *דבר שקורה לעיתים תכופות מאוד בראש שלי *.

אתמול גם התכתבנו קצת באסאמאסים והוא הזמין אותי לעל האש ליומולדת שלו, יחד עם החצי השחור שלי. אמרתי שאני אבוא.

מה שקצת ביאס אותי זה שהוא לא לוקח צעד גדול יותר קדימה. נניח במקום להתכתב באסאמאסים אז להתקשר ולפטפט קצת. או להזמין אותי לפגישה לבד קודם במקום ישר עם חברים והכל. כאילו כדי שנבחן אחת את השני אבל לא נתחייב לשבת ביחד כל הערב כמו שקורה בדייטים ראשונים.

אבל כמובן שאני לא פוסלת רק על סמך זה, אני אבוא ואראה איך הוא, מי הוא בכלל, ואז נראה לאן הרוח תעיף אותי. החלטתי שאני פשוט זורמת וברגע שלא יתאים לי, שמשהו יפריע לי,  אני אחתוך.

יש עוד משהו בזמן האחרון שקצת מפריע לי ואני לא יודעת איך להגיב. יש לי חברה שהכרנו בקורס, והתקרבנו ממש. היא ממש סבלה בתפקיד והייתה מתקשרת אלי בוכה הרבה וכל הזמן ממש עזרתי לה. והשקעתי מלא מעצמי כדי לעודד אותי והקדשתי לה את מלוא תשומת הלב.

עכשיו היא מצאה דרך מילוט מהתפקיד ואני ממש שמחה בשבילה. אבל כל הזמן שקצת רע לי ואני מתקשרת או שולחת אסאמאס אליה שאני שונאת אותם וכולי, היא כל הזמן משנה את הנושא כך שהיא תהיה במרכז העניינים.

כל למשל בחמישי שלחתי לה "אני שונאת אותם, אני שונאת אותם" היא החזירה "דברי איתי כשתוכלי" כתבתי "סתם הם משביזים. נמאס לי מהפלצנות שלהם" ובמקום לעודד היא כתבה משהו בסגנון "כן. אני ממש עוד מעט עוזבת ואני אלך לשחות עם חברה בערבים וסוף סוף קצת חיים תוך כדי הצבא" . וזה מה זה עשה לי רע. כי הייתי ברגע של עצבים ושביזות והיא מספרת לי על תוכניות שיש לה כשהיא תצא מהתפקיד ולא תעבור מליון שעות ביום כמוני.

זה גורם לי לרצות לא לספר לה כי היא רק משביזה אותי כשהיא כל הזמן חוזרת לדבר על עצמה במקום להוות גם אוזן קשבת עבורי. אבל אני מרגישה לא מספיק חברה בשביל לבוא ולהגיד לה "תשמעי תפסיקי לדבר על עצמך ותקשיבי לי!".

אולי ברגע האמת אני אנסה לשנות את זה, כשיקרה עוד מקרה שארצה לפרוק והיא תעשה כך אני אזרוק משהו בנידון.

אוך, לא בא לי שסוף השבוע יגמר. באמת שלא בא לי לחזור מחר. אבל החלטתי קצת לנקוט בגישה חדשה. גם אם אני חושבת שלא בא לי לחזור, אני לא אגיד את זה בקול רם. ככה זה יהפוך את זה לפחות מוחשי. אני אחשוב על זה, אדחיק, ואמשיך הלאה. אולי ככה פחות אתבאס.

אה! ותראו את זה! הם ממש מצחיקים אותי XD

פתאום יש בי פחד משונה שכזה.
אני מפחדת להתבזבז.

אתם חושבים שיש אנשים בעולם שלא זוכים לקבל את מה שהם רוצים..אף פעם?