"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

וואו אני ממש מרגישה שאיבדתי את זה. איבדתי את הכתיבה שלי. כל היום מתרוצצים לי משפטים יפים בראש אבל פשוט איבדתי את היכולת להעביר אותם לכתב. ובכלל גם לכתוב כאן. פתאום קשה לי. כרגע ניסיתי לגוון, פתחתי את קובץ הוורד ואיכשהו אני מרגישה יותר בבית, אבל עדיין שונאת את המחשב הזה.

בסוף בגלל כל מיני אילוצים אני לא אקנה את הלפטופ שלי מחר אלא ביום שני. ואם כבר ביום שני עסקנו, החלטתי לקחת יום חופש שיהיה ממש מנוצל וכיפי: אני אסע בבוקר עם אבא לקנות את הלפטופ, ואחרי הקנייה אסע עם בן דוד שלי הקטן *בן 26* ועם הילדים של בן דוד שלי הגדול *הם בני 14-16* לגן החיות התנכי. אני יודעת הייתי שם פעמיים בשנה שעברה אבל התגעגעתי לראות קצת חיות ולהיות בשמש *פליז שתהיה שמש ביום הזה!* אחרי הגן נלך לשבת איפשהו בירושלים ויהיה יום כיף.

ואם כבר ימי החופש מזכירים לי את ההדממה. או שמא אשים זאת בגרשיים "הדממה". בני גנץ ביטל אותה בגלל אלוהים יודע למה, ואותנו מוכריחים לקחת ימי חופש מלאים כי אין להם מה לעשות איתנו בלשכה. כך יוצא שבמקום לחתום על שלושה ימים נחתום על חמישה מלאים. *למזלי אני שומרת יום אחד וגם בזה קצת דפקו אותי כי אני אהיה בשלישי בבוקר עד רביעי, וכל הפרוצדורה לוקחת יותר מ24 שעות. אבל אני לא אהיה קטנונית ונו מילא.. *רק שליש ממכסת ימי החופש השנתית שלי – בוכה-*

השבוע האחרון היה ממש חביב. התחלתי אותו ממש מוקדם- יום ראשון 04:45 בבוקר. בחרתי לא לחזור מקוצרת ולכן קמתי בשעה משונה שכזו. הנסיעה הייתה נחמדה, וגם הימים בלשכת באר שבע היו נחמדים. ביום ראשון גם החלטתי לצאת עם הבנות מהחדר, שהן קורס מתחתי והכרתי אותן בשבוע שלפני. יצאנו לסרט "משחקי הרעב" שהיה ממש יפה ולמרות שהייתי עייפה לא השתעממתי או רציתי לישון בכלל. הייתי ערה יותר מעשרים שעות ביום הזה אבל זה היה שווה את זה. יום למחרת יצאנו לאכול בנאפיס. כל כך שמחתי סוף סוף על האפשרות לאכול סלט טעים ולא יקר במקום הסנדוויצ'ים של בית החייל. בערב האחרון כבר החלטנו להישאר בבית החייל ולהתחפשן מתחת לשמיכה.

באמת שנהנתי בשבוע הזה יותר מאשר השבוע הקודם שגם היה אחלה. היום כבר חזרתי לירושלים. והיה ממש נחמד. התגעגעתי למלא אנשים שם שראיתי בערך שבוע אחד בכל חודש מרץ הזה. שמו אותי בכיתת צהריים, וזה הכי מעצבן בעולם בימי חמישי. בייחוד ימי חמישי שאין לחץ וידוע שנצא מוקדם. וכל אלה שבבית החייל יוצאים מוקדם באותו היום ולא יכולים לעשות כיתות. אז כולם הלכו הביתה בארבע ואני יצאתי מהלשכה בחמש וחצי והגעתי כעבור שעתיים בערך.

אבל האמת שלא כל כך התעצבנתי שנדפקתי. משתי סיבות: האחת היא שנדפקתי יחד עם עוד חברה, ותמיד נחמד להיות בסיטואציות האלה עם מישהו שאתה אוהב. והשניה היא שהיה לי מלשב כל כך מקסים בבוקר! אני מתה על הימים שאני רואה במלשבים בני אדם ולא אנשים שאני צריכה לתקתק מהר. היה אימות ארוך כי המחשבים נתקעו מלא והייתה שיחה נחמדה. והוא באמת עשה לי את היום J חבל שהוא קטנטן.

בכלל, אין לי בעיה לצאת עם בנים שקטנים ממני, אבל בגיל הזה זה כל כך קריטי! זה גיל שעוברים בו כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. כשאני אהיה בת 29 לא תהיה לי בעיה לצאת עם מישהו בן 26 אבל כשאני בת 19 אני לא אצא עם מישהו בן 16 בגלל ההבדלים והדברים שאני חוויתי והוא עדיין לא. אני נניח באמצע הצבא והוא באמצע התיכון. זה כל כך שונה! מה שכן אני לא מכלילה שום דבר כי אני לא רוצה לפסול אפשרויות. לכל מקרה יש יוצא מן הכלל. אז שיהיה.

זוכרים בפוסט הקודם שפספסתי את המדרכה ונפלתי עליה?! אז הפצע שלי בברך נראה מזעזע. ולא הייתה לי דרך כל כך לטפל בו כשהייתי בבית החייל. גם לא ידעתי מה לעשות איתו בכלל. אז בינתיים הוא כאב לי מתחת למדים העשויים מהבד הבלתי אפשרי הזה. לא חשבתי על האופציה שעלול להיות לי זיהום אם אני לא אטפל בו ולמזלי חזרתי הביתה ברביעי, כי נראה לי שבאמת הייתי קרובה. שכנה שלי היא רופאת עור אז היא אמרה לי לשים את הטיפות אוזניים שיש לי בבית על הפצע ולעטוף בפד גדול כזה וביום אחד כבר יש שיפור עצום. בכל מקרה הלקח שלי, מאז שאני בת 4 בערך, להתחיל להסתכל לאן אני הולכת! אני חושבת שזה משהו שישמש אותי במהלך החיים, כמעט כמו הלפטופ שאני תכף אקנה :P

לא חשבתי שאני אכתוב כל כך הרבה ואני מרגישה שאני יכולה להמשיך עד מחר. נחמד דווקא בוורד.

שיהיה לכולם לילה טוב

*רציתי להעלות תמונות מהטיול ביום שבת עם בן דוד שלי ולונגי אבל הן ענקיות ואני לא מוצאת כרגע דרך להקטין אותן במחשב הארור הזה -__-"*