היום שלי אתמול התחיל דיי בבאסה. סתם מן שביזות כזו של התחלת שבוע. אבל התאוששתי דיי מהר. וברגע שהייתי שמחה גם הידיד של החצי השחור שלי שלח לי הודעה. התכתבנו לפרקים במהלך כל היום, וזה הדבר היחיד שיצא טוב אתמול. כל השאר התפקשש לי.
דבר ראשון נתחיל בעיקר, זה היום השני של המחזור שלי *שהתסמינים שלו התחילו מיום ראשון שעבר - תשעה ימים של כאבי מחזור. מלבב* אני כואב ואמוציונאלית. דבר שני, נשארתי ללמוד למבחן הזה כחמש שעות מהזמן הפרטי שלי במצטבר, במהלך שבוע שעבר. פתרתי מלא מבחנים קודמים, חזרתי על החומר, שאלתי שאלות. והנה מגיע הרגע. אני מקבלת את המבחן לידיי. מתחילה לענות , ואז הכל מתבלבל. הם שואלים דברים מתחכמים, והשאלות שלא ידעתי מטמיעות בי חוסר ביטחון בשאלות שהייתי יודעת בקלות אלמלא השאלה המזעזעת הזו. ישבתי יותר משעה על הבחינה הזו, והגשתי אותה רק כי רציתי כבר להגיע לאוטובוס כדי להגיע בעשר הביתה, ולא אחרי.
בשום מבחן זה לא קרה לי אף פעם! רק במבחנים של הצבא! בבית ספר, בייחוד בכיתה י"ב הוגשתי על מאה בכל המקצועות. ולא כי המורה אוהבת אותי, אלא כי קיבלתי בסביבות ה98 בכל המקצועות. בפסיכומטרי הוצאתי 700. אז במבחנים של הצבא אני אכשל?! מה נסגר איתי! זה ממש מעצבן. אני לא אדם של נכשלים ופה אני עומדת בפני הכישלון השלישי שלי. והעונש ה"נחמד" של לחזור שבוע שלם בעשר הביתה כי יהיה לי שעתיים ביציאה במשך שבוע שלם. ורב"ט אני אקבל בעוד נצח. ועוד שיחת נזיפה שנועדה קודם כל בשביל להשפיל אותי ואח"כ בשביל באמת ללמד אותי משהו.
אז הרגשתי חרא אחרי שהגשתי את המבחן וירדתי למטה. השומרות בדיוק אכלו וביקשתי מהן שיפתחו לי את השער. ובגלל שטפטפנו למטה בודדים והן כל הזמן היו צריכות לעצור את מה שהן עושות ולפתוח הן התעצבנו ולא היו מוכנות לפתוח לי. דווקא זו שחשבתי שהיא נחמדה ודיי התחברתי אליה עלתה לי על העצבים. "עכשיו תשבי תחכי שירדו עוד אנשים, לא אכפת לי האוטובוס. יהו חוליה האלה כל הזמן מפריעות" כן , כי אני כל כך רוצה להישאר פה עד שעות כאלה. עניתי לה משהו בסגנון ואחת מהן קמה לפתוח לי סוף סוף. בדרך החוצה שמעתי אותן מתעצבנות עלינו עוד כי ביטלו לנו את השמירות לפברואר וכתוצאה מכך הן שמרו פעמיים החודש במקום פעם אחת.
כאילו, פאק! תפסיקו להתפנק חבורה של תינוקות! אז שמרתן פעמיים החודש במקום לעבוד בפרך ולחזור כל יום כמעט בעשר. הן לא מבינות שבשבילי השמירות זה בריחה מהחוליה וזה נחמד ושובר שגרה, והכי התבאסתי בעולם כשביטלו לנו אותן. עכשיו כל הלשכה שונאת אותנו. גם בגלל זה וגם בגלל שאנחנו יוצאים בשעות מאוחרת ומטפטפים למטה ו"מטרידים" את מנוחתם.
כל כך התעצבנתי כי גם הלך לי חרא במבחן וגם הייתה לי "היתקלות" עם מישהו, גם אם מפגרת ממש. אני במחזור. מותר לי להיות אמוציונלית ולא פרופורציונלית.
אבל התעצבנתי ללכת לבד לתחנה המרכזית, גוועת ברעב, קונה לי חבילה של פריכיות כי זה הדבר הכי מהיר, זול ופחות משמין שעלה במוחי.
כל הדרך לאוטובוס עמדו לי דמעות בעיניים. להגיד לכם שאכפת לי מהמבחנים מהצבא? לא אכפת לי. להגיד לכם ששיקרתי במשפט בדיוק לפני זה? שיקרתי. כן אכפת לי מהעובדה שאני לא מצליחה בעוד אחרים כן. כן, אני מרגישה פחות טובה.
ואז הגעתי הביתה ואמרתי "אני אפרוק הכל בבלוג" ואז המחשב התקלקל ולא רואים כלום במסך. אז בעטתי בו קלות כהוצאת אנרגיה ועצבים על מחשב תמים שלא עובד עד עכשיו. אני לא רוצה להיות הטיפוס הבועט. אבל לפעמים אני פשוט מאבדת עשתונות! להרביץ לחפצים זה סתם אלים, וסתם מטומטם. להרביץ לחפצים זה להכאיב לעצמך...
אז נכנסתי למיטה עם הכאבים שלי וראיתי קצת "אישה יפה". ברגעים כאלה אני קצת רגשנית, אז התרגשתי. למשל יש שם כמה סצנות שאני ממש אוהבת. נניח זו שריצ'רד גיר נרדם על המיטה בלי חלק עליון וג'וליה רוברטס באה ונותנת לו נשיקה קטנה. ואז הוא פוקח עיניים והם מתנשקים או משהו כזה.
*כנראה שאחרי הכל אני באמת בחורה -__-*
ואז עבר יום ואכשהו החזקתי מעמד למרות השביזות עד הצהריים. כשגיליתי שיש שיחת דרגות. והנה הרגע בו כל הקורס שלי מקבל רב"ט מלבדי ומלבד שני אנשים נוספים. הרגשתי ממש רע באותו הרגע, שכן הנה לא מגיע לי משהו שמגיע להם כי אני פחות טובה. יופי מדור פסיכוטכני, הצלחת להשיג את מה שרצית בעונש הזה - וזה לגרום לי להרגיש רע.
אבל עכשיו זה כל כך עבר, באמת שבמקום שהם ישימו שני פסים על כל כתף שלי, אני שמה עליהם פס אחד ענק. חבל שזה ככה. בחיים לא חשבתי שאלו מילים שיצאו מפי, אבל המדור הזה פשוט לא הגיוני בשום צורה שהיא.
ואם כבר יומיים לא משהו ודיי גרועים במיוחד. בסוף אני גם מקבלת בשורה לא טובה.
מסתבר שמי שהייתה שכנה שלנו בבית הישן, דלת מול דלת, נפטרה בגיל 37 והשאירה אחרי בעל ושלושה ילדים. אני, אפשר לומר, ממש גדלתי אצלהם. ושיחקתי עם הילד הגדול שלה מלא, ואכלנו ביחד מלא ארוחות ועזרתי לו לפעמים בשיעורים, והייתי אצלהם באמת המון פעמים.
זה עשה לי עצוב. למרות שאני לא בקשר איתה כבר כמה שנים. עושה לי עצוב לחשוב על קיום של אדם שהכרתי שנים רבות, ועכשיו הוא איננו.
המוות דואג להזכיר לנו שיש סוף לכל דבר, וכולנו חולפים, וזה יכול לקרות בכל כך אירעיות ובכל כך פתאומיות וקלות בלתי נסבלת. התקף אפילפסיה ראשון, בליעת לשון ואף אחד שיהיה בסביבה כדי לעזור. הגוף שלך בוגד בך, המזל שלך מפנה לך גב.
החיים דואגים מן הצד השני לומר, היי, זה בדיוק הזמן שלך לנצל את החיים שלך.אין זמן אחר
ואז אחותי אמרה לי "אני זוכרת שפעם כשלאקי באה לישון אצלנו בבית הישן, כשחזרתי איתה מטיול היא התלהבה ורצה היישר אל הדלת הפתוחה של ביתם. ואז התפדחתי ממש והוצאתי אותה משם".
ואז היא גרמה לי לחשוב "שתי ישויות שכבר חדלו להתקיים, בזיכרון אחד קטן".
זה נתן ליום הזה היבט יותר עצוב ממה שהוא היה באמת.
עריכה - 28.02.2012 23:39
אני ממש אוהבת אתכם. בכנות. ראיתי את התגובות שלכם היום והן עודדו אותי ואני רוצה להגיב לכל אחד ואחת מכם. ולהיכנס גם אליכם..אבל חזרתי לפני פחות משעה, ברבע לאחת עשרה, ואני הרוגה.הדרך חזור הייתה סיוט. איך שיצאתי מהלשכה, בסביבות תשע, ירד גשם נוראי, ממש מבול עם רוח חזקה כל כך שהתקשתי ללכת, והיא גם הייתה כל כך קרה, ממש כאב לי בכל הגוף, בחיים לא הרגשתי ככה. כל הגשם עף עלי, נרטבתי עד שד עצמותי, ולא התייבשתי עד שהגעתי הביתה והורדתי את המדים.
או דלקת ריאות או סתם חוויה לא נעימה..נראה מה ייצא מזה.
חוץ מזה, אולי אני באמת מקטרת הרבה. אבל אני ממש לא בדיכאון/עצובה..
שזה כנראה כבר דבר טוב.
מחכה לסוף השבוע יותר מתמיד :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
