והנה אני מוצאת את עצמי שוב בוורד כותבת במחשב הלא אהוב שאני לאט לאט מתחילה להתרגל אליו. *מתגעגעת כל כך לפינה שלי בחדר עם הכיסא הנעים , התמונות של החברים על הקירות, הדיסקים, העטים, הצבעים והקשקושים הקטנים שיש לי על השולחן*. עכשיו כשאין לי מחשב בחדר אני גם לא יכולה לשמוע מוזיקה שאני בוחרת אלא רק מוזיקה מVH1 או מ"מיוזיק סלקט" בטלוויזיה.
בכל מקרה, תכננתי אתמול לעשות לי לילה לבן, נורא התגעגעתי ללילות שאני הולכת לישון בהם מאוחר ויש לי מלא זמן לעשות כל העולה על רוחי. אבל בסוף נרדמתי אפילו לפני חצות! הצבא הרגיל אותי לשעות אחרות לגמרי. לעומת זאת היום החלטתי שבא לי לצאת, אז אני אצא כנראה עד מאוחר ואולי היום יהיה לי לילה לבן
היום החלפנו את כל השעונים לשעון קיץ וזה כל כך שימח אותי. הנה סוף סוף הוא בא. ויהיה הרבה אור ומעט ימים אפורים ומחוסרי שמש. אני לא יודעת למה מזג האוויר בשנים האחרונות משפיע לי נורא על מצב הרוח אבל אני מרגישה שאור נותן לי הרגשה טובה בפנים. בייחוד אם זה אור מחמם שבא ממקור טבעי וחסכוני כמו השמש. ה-שמש.
היום קרה לי דבר שכל אחד רוצה שיקרה לו, והוא קורה לי הרבה לאחרונה. התעוררתי בסביבות שש בבוקר ונבהלתי "אמג השעון לא העיר אותי אני חייבת ללכת לצבא. אוף איזה דיכאון. רגע. רגע. היום שישי או חמישי. לא היום חמישי. רגע לא. שניה אני אבדוק *בודקת בפלאפון* אמג! יום שישי * לבבות מעופפים באוויר* 3> *חוזרת לישון באושר*".
קמתי בשעה נורמלית שמכונה שמונה בבוקר, התארגנתי והלכתי עם אמא לאכול ארוחת בוקר. חזרנו הביתה בסביבות אחת עשרה והחלטתי שזה יום מושלם לעשות ספורט. אז התלבשתי כמיטב המסורת בטייץ שחורים, וחולצת קורס רחבה, נעלי ספורט, אוזניות ורודות *אני אוהבת אותן צבעוניות * ומשקפי שמש ויצאתי לאוויר הנעים.
אני לא יודעת אם זו השמש או שישי אבל היה לי נורא כיף ללכת ברגל. הלכתי במסלול הקבוע של 8 ק"מ, חציתי צומת שהרמזורים בה התקלקלו וכל שניה כמעט חטפתי התקף לב. אני מסוג האנשים שמחכים תמיד עד שממש לא תהיה אף מכונית על הכביש, גם לא רחוקה, ואם יש אחת ממש רחוקה אז אני חוצה אבל בריצה כי זה ממש מפחיד אותי. אז פה בכלל היה משוגע! הסתכלתי לאלף כיוונים ובעיקר חיכיתי אבל למזלי חזרתי שלמה. אחרי הצומת הזו היה לי כל כך כיף, QUEEN באוזניים, שמש בעיניים, ריח של פרחים וצמחים בכל מקום. פתאום הרגשתי שאני ממש רוצה לרוץ, אבל ממש! ואני בדרך כלל שונאת את האקט הזה. אני מעדיפה ללכת פי שניים מרחק מאשר לרוץ פחות. רצתי ממש מעט, הייתי אומרת אולי ק"מ אחד, אבל זה גם משהו בשבילי *BLUSH*.
חזרתי, העברתי קצת את הזמן, מחשב, אמא , צהריים. ואז קרה לי עוד דבר שאני בדרך כלל לא ממש אוהבת לעשות: לסדר. החלטתי לשחק בראש בבעלבוסטה, בעלת הבית. שהבית שלי ואני מסדרת אותו עכשיו כדי שיראה טוב. אז התחלתי מהמקום הכי מזעזע בכל המרחב: החדר שלי. הוא היה נראה נורא. ברמה שלא יכולתי כבר לשרוד שם. אז סידרתי אותו, עדיין לא את הכל, השולחן שלי מזעזע כי לא השתמשתי בו שבועיים ורק הערמתי עליו דברים. ואז כששמתי כביסה בסל פתאום הרגשתי שאני חייבת לסדר גם את הארון בחדר המקלחת. אז התחלתי לזרוק מלא דברים ולנקות קרמים שנזלו מהשפופרת שלהם על המדפים, ולסדר בצורה נוחה ואסטטית. אחותי גם כל הזמן מפזרת שם את האיפור שלה וזה מוציא אותי מדעתי, אז מצאתי קופסת עץ שחורה שאני לא משתמשת בה והדבקתי עליה ברווזי אמבטיה קטנים ושמתי כמה מדבקות יפות ושמתי את האיפור בפנים והשארתי את הקופסא חצי פתוחה בארון. יצא ממש יפה
יש לי חשק לעשות סדר גם בכל המדפים בארון שלי, וזה מה שאני אעשה עכשיו כנראה. בא לי סדר ואסטטיקה של המקום בו אני חיה. *כנראה שלעולם עוד לא תשמעו את המשפט הזה יוצא מפי -__-"*. וזה גם עושה לי התרגשות לקראת פסח. אני אוהבת חגים. וקורים מלא אירועים משמחים:
אני אסדר את החדר שלי ויהיה לי כיף.
יום שני לקחתי יום חופש ואני אהנה בגן החיות התנכי עם משפחה ושמש ואקנה לפטופ.
ימי רביעי חמישי יש לי השתלמות רב"ט *וכן אני עדיין מחוסרת רב"ט, הם כנראה יביאו לי את השני פסים האלה כשאני אהיה סמל וגם אז העולם יגיע לקיצו כנראה לפני זה* מה שאומר שאני חוזרת מוקדם ומפסידה מסדר נקיונות לפסח וחברה מהקורס שגרה רחוק תבוא לישון אצלי ברביעי וכנראה נצא לאנשהו.
אני אחגוג פז"מולדת בעוד שבוע בדיוק.
באותו יום אני גם אחגוג את ליל הסדר ויהיה כיף עם המשפחה ועם אווירה של חג, ובגדים יפים, אוכל טעים, שירים יפים ברדיו, אביב וריח טוב
הדבר היחיד שאני קצת מתגעגעת אליו בזמן האחרון זה סקס. באמת ששכחתי כבר איך מתנהלת כל הפרוצדורה. בימים האחרונים אני חושבת על זה הרבה וממש בא לי *אז כנראה שאני אקבל - מחזור- בקרוב מאוד -__-"*.
התגעגעתי גם סתם להתחפשן עם עוד מישהו כשיש זמן פנוי. נניח אין מה לעשות אז רואים טלוויזיה מתחת לשמיכה ביחד. וכולי.. אבל שיהיה, אני כל כך הרבה זמן כבר בלי זה שזה לא חסר לי, אבל אני מתגעגעת לזה.
וואו אני ממש מרגישה שאיבדתי את זה. איבדתי את הכתיבה שלי. כל היום מתרוצצים לי משפטים יפים בראש אבל פשוט איבדתי את היכולת להעביר אותם לכתב. ובכלל גם לכתוב כאן. פתאום קשה לי. כרגע ניסיתי לגוון, פתחתי את קובץ הוורד ואיכשהו אני מרגישה יותר בבית, אבל עדיין שונאת את המחשב הזה.
בסוף בגלל כל מיני אילוצים אני לא אקנה את הלפטופ שלי מחר אלא ביום שני. ואם כבר ביום שני עסקנו, החלטתי לקחת יום חופש שיהיה ממש מנוצל וכיפי: אני אסע בבוקר עם אבא לקנות את הלפטופ, ואחרי הקנייה אסע עם בן דוד שלי הקטן *בן 26* ועם הילדים של בן דוד שלי הגדול *הם בני 14-16* לגן החיות התנכי. אני יודעת הייתי שם פעמיים בשנה שעברה אבל התגעגעתי לראות קצת חיות ולהיות בשמש *פליז שתהיה שמש ביום הזה!* אחרי הגן נלך לשבת איפשהו בירושלים ויהיה יום כיף.
ואם כבר ימי החופש מזכירים לי את ההדממה. או שמא אשים זאת בגרשיים "הדממה". בני גנץ ביטל אותה בגלל אלוהים יודע למה, ואותנו מוכריחים לקחת ימי חופש מלאים כי אין להם מה לעשות איתנו בלשכה. כך יוצא שבמקום לחתום על שלושה ימים נחתום על חמישה מלאים. *למזלי אני שומרת יום אחד וגם בזה קצת דפקו אותי כי אני אהיה בשלישי בבוקר עד רביעי, וכל הפרוצדורה לוקחת יותר מ24 שעות. אבל אני לא אהיה קטנונית ונו מילא.. *רק שליש ממכסת ימי החופש השנתית שלי – בוכה-*
השבוע האחרון היה ממש חביב. התחלתי אותו ממש מוקדם- יום ראשון 04:45 בבוקר. בחרתי לא לחזור מקוצרת ולכן קמתי בשעה משונה שכזו. הנסיעה הייתה נחמדה, וגם הימים בלשכת באר שבע היו נחמדים. ביום ראשון גם החלטתי לצאת עם הבנות מהחדר, שהן קורס מתחתי והכרתי אותן בשבוע שלפני. יצאנו לסרט "משחקי הרעב" שהיה ממש יפה ולמרות שהייתי עייפה לא השתעממתי או רציתי לישון בכלל. הייתי ערה יותר מעשרים שעות ביום הזה אבל זה היה שווה את זה. יום למחרת יצאנו לאכול בנאפיס. כל כך שמחתי סוף סוף על האפשרות לאכול סלט טעים ולא יקר במקום הסנדוויצ'ים של בית החייל. בערב האחרון כבר החלטנו להישאר בבית החייל ולהתחפשן מתחת לשמיכה.
באמת שנהנתי בשבוע הזה יותר מאשר השבוע הקודם שגם היה אחלה. היום כבר חזרתי לירושלים. והיה ממש נחמד. התגעגעתי למלא אנשים שם שראיתי בערך שבוע אחד בכל חודש מרץ הזה. שמו אותי בכיתת צהריים, וזה הכי מעצבן בעולם בימי חמישי. בייחוד ימי חמישי שאין לחץ וידוע שנצא מוקדם. וכל אלה שבבית החייל יוצאים מוקדם באותו היום ולא יכולים לעשות כיתות. אז כולם הלכו הביתה בארבע ואני יצאתי מהלשכה בחמש וחצי והגעתי כעבור שעתיים בערך.
אבל האמת שלא כל כך התעצבנתי שנדפקתי. משתי סיבות: האחת היא שנדפקתי יחד עם עוד חברה, ותמיד נחמד להיות בסיטואציות האלה עם מישהו שאתה אוהב. והשניה היא שהיה לי מלשב כל כך מקסים בבוקר! אני מתה על הימים שאני רואה במלשבים בני אדם ולא אנשים שאני צריכה לתקתק מהר. היה אימות ארוך כי המחשבים נתקעו מלא והייתה שיחה נחמדה. והוא באמת עשה לי את היום J חבל שהוא קטנטן.
בכלל, אין לי בעיה לצאת עם בנים שקטנים ממני, אבל בגיל הזה זה כל כך קריטי! זה גיל שעוברים בו כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. כשאני אהיה בת 29 לא תהיה לי בעיה לצאת עם מישהו בן 26 אבל כשאני בת 19 אני לא אצא עם מישהו בן 16 בגלל ההבדלים והדברים שאני חוויתי והוא עדיין לא. אני נניח באמצע הצבא והוא באמצע התיכון. זה כל כך שונה! מה שכן אני לא מכלילה שום דבר כי אני לא רוצה לפסול אפשרויות. לכל מקרה יש יוצא מן הכלל. אז שיהיה.
זוכרים בפוסט הקודם שפספסתי את המדרכה ונפלתי עליה?! אז הפצע שלי בברך נראה מזעזע. ולא הייתה לי דרך כל כך לטפל בו כשהייתי בבית החייל. גם לא ידעתי מה לעשות איתו בכלל. אז בינתיים הוא כאב לי מתחת למדים העשויים מהבד הבלתי אפשרי הזה. לא חשבתי על האופציה שעלול להיות לי זיהום אם אני לא אטפל בו ולמזלי חזרתי הביתה ברביעי, כי נראה לי שבאמת הייתי קרובה. שכנה שלי היא רופאת עור אז היא אמרה לי לשים את הטיפות אוזניים שיש לי בבית על הפצע ולעטוף בפד גדול כזה וביום אחד כבר יש שיפור עצום. בכל מקרה הלקח שלי, מאז שאני בת 4 בערך, להתחיל להסתכל לאן אני הולכת! אני חושבת שזה משהו שישמש אותי במהלך החיים, כמעט כמו הלפטופ שאני תכף אקנה :P
לא חשבתי שאני אכתוב כל כך הרבה ואני מרגישה שאני יכולה להמשיך עד מחר. נחמד דווקא בוורד.
שיהיה לכולם לילה טוב
*רציתי להעלות תמונות מהטיול ביום שבת עם בן דוד שלי ולונגי אבל הן ענקיות ואני לא מוצאת כרגע דרך להקטין אותן במחשב הארור הזה -__-"*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
