הפחד ממה שאת עומדת מולו.

הבשורה המרה

מאת

  אור

הערה: תוכן ספר זה נובע מובן מתוך ההתנסויות והחוויה שלי בלבד.

          ידוע וברור שכל מטופלת עוברת את הדברים אחרת.           ס.א.

מה היא הבשורה המרה? הבשורה המרה היא אבחנה רפואית. הבשורה המרה היא הצֵפי, החיזוי, הנבואה. הבשורה המרה היא המילים שפוצעות בבשר והשקט שפוצע בנפש. הבשורה המרה היא החומה שאת בונה סביבך ושכבר לא תוכלי לסדוק. הבשורה המרה היא הפחד ממה שאת עומדת מולו.

הפחד ממה שבתוכך והפחד ממה שבחוץ. הבשורה המרה היא האהבה.

אותה האהבה שמקיימת אותי ולא נשברת.

אותה אהבה שבאה אלי ויוצאת ממני.

אהבת בתי היקרה, המכילה עולם ומלאו. אהבת משפחתי הנפלאה, המאירה את חיי.

אהבת ידידי כולם, שמחזקת ומאוששת. האהבה שהיא אהבת האל והאל שהוא האהבה.

הבשורה המרה היא הכוח להמשיך.

הבשורה המרה היא הצעקה...לחיות.....                                 

מיד ידעתי

בוקר ה-28 באוגוסט שנת 2002.

ישבתי ליד שולחן הכתיבה, שקועה כל כולי בעבודתי. לפתע צלצול הטלפון ניתק את חוט מחשבתי. באפרכסת שמעתי קול גברי וסמכותי.

-  כאן ד"ר פרי.

כמובן מאליו, הוא נשמע מצפה שאדע במה מדובר. ביקש לפגוש אותי בהקדם.

בחמש בערב התקבלה הבשורה המרה. פענוח הבדיקות שלי הצביע על מחלה ממאירה. כל גופי רעד.  הרי לכשעצמה, המילה "ממאירה" מיד מעוררת חרדה אצל כל אדם.  ואני מאובנת. לצרוח - לא יכולתי; ולא לבכות, ולא לשאול. לא כלום. ברור. קבלת ידיעה על אבחנה כזו גורמת מיד לתגובה רגשית חריפה. הרגשות מתפרצים כמו הר געש רותח.  הרהורים אודות מהות החיים מכים בך גם כן.

ואני ידעתי מיד.

זהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. לעולם לא.

אני עצמי אהיה מי שהייתי?

כל אותו לילה לא עצמתי עין, התהפכתי על מיטתי. הבנתי איך מרגיש עכבר במלכודת, כפותה בתחושת חנק מאיימת. אבודה. לא יודעת ממש מה הולך לקרות, מה צופן העתיד. ניסיתי להירגע ככל יכולתי, לשכך את קצב פעימות לבי. על הלב שלי – אני יכולה לסמוך? עדיין?

וכך זה התחיל... באחד הערבים שכבתי על מיטתי ושקעתי בקריאת ספר יחד עם בן זוגי, כאשר הוא הניח בעדינות את כף ידו על שדי השמאלי. הוא חש בגוש חשוד. התיישבתי המומה, העיניים נעוצות בתקרה, מנסה ליטול שליטה ולהשפיע על רווחת הגוף והנפש בעזרת תהליכי דמיון מודרך. אני זוכרת איך דלק האור הקטן שליד המיטה, כאילו האור הבהיר מתעקש להעיר איזה סוד נעלם וחשוך... אילו יכולתי לסובב אותו בזמנו, לכיוון הנכון. בן זוגי הציע לי לגשת לרופאת משפחה. אמרתי לעצמי , לעולם לא תשכח אותי ואת הלילה הזה. הייתה בינינו שתיקה ארוכה. עצמתי את עיניי והמתנתי. הוא הושיט את ידו וליטף אותי. ראיתי את העיניים שלו נוצצות, קירבתי אליו את פני וחיבקתי אותו. כיביתי את האור וישנתי את הלילה. השעון צלצל שש בבוקר ואני קמה לבוקר החדש. לא רציתי ללכת לעבודה. רציתי להישאר במקום אותו הכרתי. אני זוכרת שאז הכנתי לי חליטת תה צמחים מרענן. חשתי את הנוזל החם מרטיב את גרוני. אולי הדבר הטוב הזה הוא סימן לרבים טובים אחרים שיכולים להיות? החלטתי שבכל זאת אני חייבת לעשות מעשה. החלטתי שמצבי מחייב בירור רפואי מעמיק יותר. התקשרתי לרופאה, קבעתי פגישה. סיפרתי לה על חשדותיי, והיא מתגלה כבעלת הרבה רצון טוב ותמיכה. אבל לבסוף גם היא מזהה גוש קשה וקובעת שיש להפנות אותי בדחיפות לבדיקות נוספות. ואני - התחלתי לתהות על מה כל הדחיפות הזו? כמה דאגה קיימת בתרחישים הגרועים ביותר? למה אף אחד לא אומר לי פעם אחת שאני בסדר, אולי הבעיה היא אצלם? אפילו אם זה שקר קטן. כל כך קשה להם? אז כהיום, שנאתי את הציפייה, אותו חוסר אונים מושלם. משתק. מחכים, מחכים, מחכים. למה? כבר אמרו לי שאני לא בסדר. לכולם יש זמן. רק לי אין זמן. ישבתי על הכיסא בחדר ההמתנה בפרצוף חמוץ, לא רציתי לדעת יותר מדי. בתוכי היו פחד ועצבות, ותחושה בלתי נשלטת על מה שצפוי לקרות. יכול להיות שכל הטוב בחיי כבר מאחורי? למחרת בבוקר עברתי בדיקת אולטרה-סאונד, בה גילו גוש חשוד בגודל שניים וחצי סנטימטר. מעט דקות אחר כך, הוזמנתי גם לצילום ממוגרפיה. זו בדיקת רנטגן של השד. למעשה, זהו השלב הרגיש ביותר, כמו לעמוד מול תהום. לקפוץ? המתנתי שעה ארוכה ודמעות עלו בעיני. קמתי והתהלכתי מבולבלת בחדר. כבר מגיעות התוצאות, הולכת ומתחזקת התחושה שמשהו נורא קרה. מה אני עושה במקום הזה בכלל? האם כל מי שנמצא כאן גורלו חתום? אף אחת לא מגיעה לחדר הזה כדי להעביר את הזמן. אני מתפללת לסבלנות, כפקעת עצבים בפתח חדר הרנטגן. פתאום יוצאים אלי רופא וטכנאי. הנה הדו"ח הגיע. בטח משמיעים את המשפט הזה עשרים פעם ביום במקום הזה. בשבילי הוא פעם ראשונה. ובשבילם? נעמדתי מספר דקות קפואה, ללא תזוזה. רציתי לעצור את זה. ניסיתי להחזיק משהו גדול, ענק, שלא יתקדם. לעצור. לעצור. את עצמי? את השמש? את העולם כולו? מישהו הרי חייב לשמוע את מה שאני מרגישה. - מצטער, אבל הבדיקות לא טובות. כמה זה פשוט. מהו הצעד הבא שעלי לעשות? כמה זה פשוט, שום דבר לא יהיה פשוט. לא משנה כמה נחמד יהיה הרופא. כמה נחמדה תהיה האחות. אמרו לי מיד שהגוש חשוד ושעליי לעבור גם ביופסיה. המכה נוחתת עלי מהר מאד. גוש חשוד? לא צפיתי לזה בחיים. איך יכולתי? את לא מצפה לזה, כמו החורף אחרי הקיץ, כמו הסתיו אחרי האביב. אבל מה שלא אצפה, הדמיון שלי ימלא. מילות תיאור הקרות, "דיאגנוזה", "דיאגנוזה של סרטן" חופרות חור שחור. החור השחור הזה, אני יודעת, ישאב אותך פנימה במהירות מסחררת, ויזרוק אותך החוצה אל הצד השני של העולם. ישבתי קפואה בחדר הבדיקות. אני אוכל לחזור מהצד השני של העולם? יש לי עוד כוח? צריכה להבין עכשיו כמה אנשים דיברו איתי באותו יום, שאלו שאלות משונות. לא הצלחתי לספור אותם. רוב אותו זמן מתרוצצת בראשי רק מחשבה אחת, מחשבה כואבת ומאכזבת במיוחד - כיצד אחיה את הזמן הנותר לי בעולם? האם אוכל להאמין באמת באשליה, באשליית החיים לאחר המוות? לא הקלה עלי ההכרה שזו מחשבה מטופשת. ברגעים האלה יראה הייתי לא רק מהמוות המאיים, אלא גם מפני איום הסבל הצפוי לי. ומה על הכאבים הבלתי נסבלים? מה איתם? הם יהפכו חלק ממני, כמו הנשימה שלי? כמו ההליכה שלי? כמו החיוך שלי? לבסוף, דחיתי את דרך החשיבה הזו. שאלתי את עצמי, האם להיכנע לדיכאון? האם לבכות, לשאול למה האסון הזה קרה לי? ובכלל - האם השאלות באמת עוזרות לי? אולי ייטב לי פשוט לקום ולהמשיך הלאה. פשוט להתקיים. פשוט להבין – זוהי עובדה. אלו הם חיי. חיי מעכשיו. את הוריי ראיתי שבורים, בוכים וכואבים. הבנתי שאם אתמוטט, אוסיף למכאובם. גם שאר בני המשפחה עברו תהליך רגשי דומה. יכול להיות שאני, בהתנהגותי, יכולה להקל עליהם? רגע – לא הגיע הרגע בו אני יכולה לחשוב על עצמי, רק על עצמי? לדחות את הכל הכל החלטתי לדחות למען ההחלמה. ביקשתי להתמקד בנקודה קריטית בעיני, לפני הגיעם של הניתוח והטיפולים הנוראיים – והיא הריפוי העצמי ושחרור רוחי מפני אותן מחשבות רעות ותחושות קשות שלא נתנו לי מנוח. ידעתי אז ואני יודעת היום שמחשבות הן מחלה נוראה, אבל הלא אני לא תמיד מודעת לכך. כעת אני חשה בצורך לאשש את רוחי, שהולכת ומתפרקת. מעסיקה את עצמי, יודעת שזה הנתיב היחיד הסלול לפני. אלך בו, אפילו אם יגזול ממני את מירב כוח החיים שלי. הרופאים ראו לנכון להצמיד לי פסיכולוגית. הנימוק היה משכנע. היא הרי מומחית ומנוסה. היא תוכל לעזור לי להתמודד עם פחדיי העמוקים ביותר. והנה – היא מציעה לי טיפול רפואי בכדי להקל על דיכאוני וחרדותיי, אך אני – מסרבת בתוקף ליטול תרופות. אני רוצה, בוחרת להישאר נקייה. אם אני צריכה לנקות את גופי ממחלה, הגיוני שאלכלך אותו בכימיקלים? על הפסיכולוגית הוצאתי כעס רב. אני יודעת. גם תסכול. גם חרדה. נואשת, לא מצאתי דרכים לפרוק את חוסר האונים שהשתלט עלי. לא צריך להיות חולה כדי לדעת שלחצים נפשיים ופיזיים, כמו גם סערת רגשות, יכולים לתרום להחמרת המצב הבריאותי. במילים אחרות – להרוס אותך. מבפנים. הייתי בטוחה, החרדה בתוכי פוגעת גם היא באיכות חיי. היא מעיקה. היא קיצונית. הייתי בטוחה – ככה, אפילו אם אתאמץ בכל כוחי, את בעיותיי לא אצליח לפתור. אני יכולה לקרוא לזה איתות של סימפטום ממוקד, המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה. מילים, אולי נכונות, אבל קרות מדי. הפסיכולוגית הנחתה אותי לעצום את עיני, בלי לדעת שאכן היא נמצאת לידי, כדי להקשיב במלוא הריכוז לגופי. היא הורתה לי לחוש את הפחד מהמחלה, לספר לה את אשר אני מרגישה. - חום? קור? אני חשה שהמחלה היא כמו סכין חדה, המאיים על חיי. הגיע הזמן לספר את סיפורי. אנחנו ניגשות לשאלות. - איך גילית את הגוש? אישה צעירה, מגלה גוש בשד? ירושלים הדסה עין כרם - הטיפול הראשון גשם שוטף ירד, כשהגעתי לרחבת החניה של בית החולים. הפסקתי את פעולות המגבים באוטו, ושקעתי לי מעט במושב. את המנוע השארתי דולק, כדי שהחימום ימשיך לפעול. אדים הצטברו על השמשות. התבוננתי בהם והמשכתי לשבת. עכשיו, מה? מה עושים עכשיו? בית חולים, כימותראפיה, הקאות, נשירת השערות, אפיסת כוחות ורזון. מזכיר רשימה למכולת. מכולת כזו, שאף אחד לא מבקר בה מרצונו. דחקתי ממני את פחדיי. ניסיתי לפעול בצורה הגיונית, גם מעשית. החלטתי באותו רגע להתרכז בכוחות החדשים שנמצאו בתוכי, בלימוד עצמי, בקבלת העובדה שיש לי גם חולשות. מה הקדוש ברוך הוא תכנן בשבילי? זאת לא ידעתי. לא ידעתי כמה זמן אהיה חולה. זכרתי שבכל דבר יש רע ויש בו גם טוב. יש מה שעוזר ויש מה שמזיק, ובעיקר צריך להאמין. לפעמים צריך להפסיד בקרב כדי לנצח במלחמה. נכון, כמה כוחות נפשיים ופיזיים נדרשים רק כדי להיאבק במחלה ולנצח אותה? יחד עם זאת, לא הכל שחור. אפשר להצליח במאבק אם מתמודדים בו ברצון עז, תוך מעורבות ונחישות, ובסיוע הצוות הרפואי. זה הכלל שראיתי לפני. אם זו מלחמה, אז הניצחון מתחיל במוכנות להיאבק. אני לא ארים ידיים. אף פעם. הניצחון במלחמה הזו, אותה אעבור ביחד עם הקרובים לי, תלוי בקבלת החיזוקים הדרושים; באמונה בעצמנו ובשמירה על מוטיבציה לנצח. מתכנסת בתוכי ומניחה לזמן עוד לטפטף. נותרו לי עוד שלושים דקות עד לשעה המיועדת, בה אתחיל את הטיפול הראשון. בן זוגי, אחיותיי ואמי, יישבו לצד מיטתי. אני לא לבד. ההמתנה הממושכת עברה בשתיקה. כאשר הגיע תורי, קראה בשמי הפקידה, חסרת הסבלנות אלי - לבוא לבדיקות דם. הייתי אמורה להמתין לתוצאה, המגיעה די מהר. רק אז קיבל הרוקח האחראי מידע מספיק כדי להכין את הכימו' הפרטי שלי. זהו תהליך ממושך, וצריך להתאזר בסבלנות רבה לקראתו. פתאום זכיתי לעידוד. האחות שם הייתה נורא נחמדה וביקשה ממני לא לדאוג. הסבירה לי שהיא הכתובת לכל טיפול ושאלה. ידעתי כבר שאני נלחמת על חיי. כמובן, רציתי להיות שותפה לכל החלטה הקשורה לטיפול הרפואי. החלטתי להקפיד ולרשום מראש את כל השאלות אותן חשבתי להציג לרופא. בהמשך, גם אעמוד על כך שהוא יחזור ויסביר לי סוגיות בלתי ברורות, ובפרט מה הם הסיכויים להצלחת הטיפול. הידיעה שבכוחי לשלוט במתרחש תעניק לי תחושת ביטחון. בינתיים, הייתה בחדר כורסה, כורסה שיכולתי לשקוע בה. הכורסה הנוחה הזו חיבקה אותי, ולי לא היה אומץ או פחד להתאמץ לקום ממנה. לא הייתה זו סתם כורסה. מחשבה נחשית מתפתלת במוחי, הכורסה הירוקה הזו היא מלכודת למטופל המתחרט. כל כך השתכנעתי בכך, שבאותם רגעים לא הייתה לי אפשרות להיחלץ ממנה. שלפתי עיתון נשים מתוך סל נצרים וקיוויתי. קיוויתי שבעתיד ארגיש משוחררת יותר מהפחד. זה הרבה לבקש? ניתן לומר שתחילת הטיפולים שלי הייתה במהלך חודש נובמבר 2002. אותו חודש היה קשה עד מאד עבורי. אבל – הימים עברו והגיע העת לקבל את תוצאות ספירת הדם. כך גם מגיעה האחות היפה עם המזרק, וכרגיל אני מסרבת להושיט את ידי, כאילו הייתי ילדה קטנה שעושה פרצוף ומתחבאת תחת השמיכה הכחולה. עם קבלת אותו "חומר" רפואי מהרוקח, חיברו לי אינפוזיה דרך וריד ביד. קודם היא הזרימה לגופי, אחר כך הוסיפה חומרים נוגדי בחילה משקיות קטנות. ידעתי – מוטב בשלב הזה לעצום עיניים, לחשוב שמוחדרים לגופי חיילים גיבורים, והם שייעזרו לי להילחם בתאים הרעים; כדאי גם לחשוב מחשבות נעימות, להיזכר במקומות יפים ובאנשים נחמדים, ברוגע הדמיון המודרך. בזמן הטיפולים זה השתנה. היה לי מוזר. אמנם חשתי כאחת מהחולים, אבל לא הרגשתי ממש שייכת. לא הייתה מסביבי אפילו חולה אחת בת גילי, איתה אוכל למצוא שפה משותפת. רציתי בכל מאודי לאהוב את כל האנשים שם. אני לא יכולה לומר שהצלחתי לעשות את זה כל הזמן, כל הזמן – אבל השתדלתי.

חוסר שיתוף פעולה יכול לאיים יותר מאשר השיתוף

הטרידה אותי השאלה מתי לספר לבתי היקרה. איך היא תגיב?  

כאשר החלטתי לספר לה, עודדתי אותה לבכות כדי להקל על מתח, ההלם.
אולי הדמעות יעמעמו קצת על הפתעה, אבל הבכי, הבכי שלה...

גרם לי לבכות.
איך יכולתי לנחם אותה על הכאב, על הטראומה?
מה יכולתי לומר לה, בלי לשקר?

היא ניסתה לחייך, בוודאי למעני - אבל עיניה באותו לילה היו מלאות וכבדות. משקל העולם כולו היא החזיקה בעיניים שלה. היא כמעט לא ישנה. בבוקר היא קמה עייפה, כמו אחרי טיול ארוך. שערותיה היו פרועות. ציפיתי שתזכיר את מה שקרה, שתדבר איתי - אבל היא התנהגה כאילו כלום לא קרה. כאילו...

ניסיתי להבין. אם היא מבקשת להתחשב במצבי, היא לא תרצה להראות לי סימני חולשה או פגיעות. אבל - הלא יום אחד בעתיד יעלו הדברים, והיא תזכור אותם, היא תזכור הכל בגדול. זה הרי יום חשוב בחייה, יום שלא שוכחים.

מדוע עליה להיות הקורבן? מדוע עליה לקחת חלק בכאבי הגדול?

בתי ילדה רגישה מאד, היה חשוב לי מאד לשתף אותה במחשבות שלי.

איך אעשה זאת בלי לגבות ממנה צער שהיא לא תוכל לשאת?
אני הרי רוצה שהיא תהיה מאושרת תמיד – ומה אני נותנת לה עכשיו?
  

ואם אני חייבת להכניס אותה אל הגיהנום, אהיה חייבת לעשות הכל כדי שתרגיש אותי לצידה. לשתף אותה. עם כל הקושי. לפעמים חוסר שיתוף הפעולה יכול לאיים יותר מאשר השיתוף. בדיעבד, הרגשתי הקלה עצומה. אפשר להגדיר את בתי כטיפוס אופטימי, הרואה את החיובי בכל דבר ונהנית מהחיים. אני אוהבת שיש לה זמן לעצמה, רק לחלום, בלי לעשות דבר. ילדה בוגרת היא, חכמה ומקסימה. ילדה שמגיל קטן דאגה לי תמיד. אני אוהבת אותה כל כך. היא מתנה מיוחדת לי, אותה זכיתי לקבל מאלוהים. לא שוכחת את זה לרגע – ומודה לאל מעומק לבי.

הסרת הגידול - אני מרגישה שהכל הוחלט בשבילי

כאשר התעוררתי באותו בוקר יום ראשון, מיד הרגשתי שהיום הזה לא עומד להיות כמו סתם עוד יום. השעה הייתה שבע בבוקר כשפקחתי את עיניי, שואפת אל תוכי את האוויר הרענן. אני זוכרת שלא כל כך רציתי לנסוע לבית חולים – רציתי להישאר בבית, אבל לא הייתה לי ברירה. בעוד אני מתלבשת אני חשה בגוש בשד. אני נוכחת לדעת שלא חל שיפור במצבי.
גרוע – נשאר גרוע.

בבית החולים הרדימו אותי מיד, כדי שהרופא ידגום פיסה מהגוש החשוד לבדיקה פתולוגית. בזמן דקירת המחט, התקפלתי לי בשקט מכאבים. חברי היקר, כמו נכס יקר, היה שם איתי כל הזמן ועבר איתי הכול. הוא אחז בי כשלא יכולתי להחזיק את עצמי; תמך ועודד, ולא חדל להגיד כמה הוא אוהב אותי.

שבועיים עוברים עד לקבלת תוצאות הביופסיה.
אלה היו לי השבועיים הקשיים ביותר.  
בכיתי המון, לא רציתי לקום בבוקר.
התעוררו בי מחשבות, עליהן לא ידע איש. לא העזתי לספר דבר עליהן, עד שיתבררו תוצאות הבדיקה, כמעגל שהולך וסוגר עלי. חייבת הייתי להגדיר מחדש את החיים. הרגשתי כאילו בלעדי כבר החליטו בשבילי על הכל.

אמרתי לעצמי שאשמור על התקווה. אני חייבת.

אבל אני חייבת לשמור אותה בלב כל יום מחדש, כאילו היא נמוגה – ורק אחרי שאני מחפשת אותה – היא חוזרת שוב.

האמנתי ואני מאמינה גם כעת, רק החזקים מנצחים. כל עוד יש חיים יש תקווה. אלה לא משפטים סתמיים. זו האמת. נשמע כל כך פשוט. זה לא. אמת לא אמורה להישמע מסובכת. היא רק אמת.
הכרתי ברגשות של פחד ועצבות הקיימים בי, אך ידעתי שאין לי זכות לשפוט. אחשוב רק מחשבות חיוביות ואלמד. אלמד להתמודד.

הולכת לאיבוד בתוך הגוף

באותו לילה ניסיתי להירדם בזרועותיו של חברי היקר. האור נשאר דלוק. גם הטלוויזיה. הוא אהב לצפות בתוכנית "סיינפלד." היה לו קשה להירדם, היו לו הרבה לילות לבנים.  נוכחותו הייתה עזרה גדולה בשבילי, חשתי בו משהו מיוחד. התקשיתי לחוש מוגבלת, רציתי לנצל את האהבה עד תומה, לסחוט אותה - מתוך חשש שמא היא תעלם לי.
לא קיבלתי חולי או מוגבלות. נלחמתי. רציתי לתת, גם כשאני באפיסת כוחות מוחלטת. אפילו שחייבת הייתי להכניס כל הזמן נוזלים לגופי.
זה מה שציוו הרופאים.

- את תהיי בסדר.
הוא לחש, מתחת לשמיכה החמה והנעימה.

בבוקר, הרמתי מעט את הכר, למצב של ישיבה. כך אוכל להישען עליו.  
הרגשתי כמו אחרי שפעת. עדיין חלשה, נחלשת מהעובדה שאני יודעת שהגוף הולך ונחלש. גלי חום מנעו ממני שינת לילה שלמה, כאילו איבדתי את היציבות שלי.
ממש ניתקו אותי מעצמי.
 

גל חום שטף את פניי. חוויתי שינוי. כבר לא ידעתי מה קורה איתי. מצבי הרוח, הדיכאון, ההזעות בלילה, העצבנות, העייפות. התפרקתי. הגוף עוד בער אחרי הטיפול. השנה הזו הייתה לי כמו הוריקן פראי, פוגע בכל.

כמה דקות יש בשנה?
כמה שניות?
להוריקן זה לא משנה.

הריכוז שלי נפגם.  
הטיפולים גרמו לי לאסתמה.  נטלתי סטרואידים, הם פגעו במערכת הנשימה שלי.

סבלתי מתופעות לוואי, הקאות, בחילות, עלייה במשקל. גופי נטה להתנפח.

ומה על ההפרעה במערכת החיסון, על התגובות האלרגיות?
היו והיו.
הטיפול חזר על עצמו פעם בשבוע, לשלושה חודשים.

ההשפעה של הטיפול מורגשת רק אחרי שלושה טיפולים.

הזמן נמתח. בסדר, גם סיינפלד לא מפסיק את התוכנית שלו באמצע. אפילו אם כואב לו הראש, ופתאום הבדיחות לא מצחיקות אפילו את הסבתא שלו.

לכל משבר נפשי יש כתובת פיזית בגוף

הפסיכולוגית ניסתה להכניס אותי למצב היפנוטי, לרצף זיכרונות מהעבר. הקדישה לי רק רגע לפענח את מזכרות חיי, בעודה מתרכזת בדברים אחרים, ועדיין לא בבעיה האמיתית. באותם רגעים הצלחתי להיזכר רק במעט אירועים ובחוויות מילדותי, שנגעו במשמעות החיים ולעיצוב תפיסת עולמי בנושאים קיומיים וחברתיים.

התמקדתי בעיקר בתהליכים הנפשיים של אירועים טראומטיים בעברי; במצבי משבר עם דמויות מסביבתי הקרובה; כמו הורים, חברים ומורים. אני מודעת לכך שלסביבה יש נקודת עמדה שונה ממני, כילדה מתבגרת. זו דרך העולם והמבוגרים.

חברים, אין לי הרבה. זה מאפיין אותי כאדם, ומתוך בחירה.
חוויתי כאילו חיי התנהלו על סרט נע - חוזרים על עצמם פחות או יותר לאותם מקומות, ואני מתעוררת מסיוטי לילה נוראיים, כשאני משחקת עם הילדות מסביבי, כדי להיות הן ולא אני.

פחדתי מאנשים חדשים. מישהו רדף אחרי, איים עלי. ככה תמיד הייתי מדמיינת כשהלכתי לבדי. זה קרה בדרך כלל כשהייתי עסוקה באחרים, יותר מאשר התרכזתי בעצמי. כילדה, הייתי כל כך קטנה וחשבתי שאם אתכנס בתוך עצמי, לא יראו אותי ולא יבקשו ממני לדבר.
כידוע, כל אדם מדחיק רגשות. זה סוג של בריחה מהתמודדות. להדחקה הזאת
יש מחיר. לפעמים המחיר הזה יכול להיות יקר, יקר מדי.

מחיר ההדחקה יתבטא כמחלה – בגוף או ברגש.  רגשות האשם הם גורם שחיקה נוסף.
התחושות המציפות את הנפש – לעיתים ללא סיבה. הצער העמוק, הפחד, הכעס הרב. מדוע אני כועסת ותוקפנית כלפי בן זוגי, חבריי, הוריי?
אני יודעת – הכעסים בי לא נבעו משנאה.

כבר אמר מי שאמר: אם אתה כועס, הרי שאתה מעניש את עצמך על טיפשותו של האחר. ‏רצון או חוסר הרצון הם הקובעים את התנהגותי ורגשותיי, כמו אצל כל כל אחד אחר בעולם. לרגשות השליליים יש תפקיד בחיים. ואולי...

הכעסים מזינים תחושות והרגשות הרעים מכסים בבועה את כל הנשמה, כך המוח יוכל להפריש רעלים המביאים אותנו לחלות במחלות הקשות ביותר.

מדוע הנשמה בוחרת במחלה ממושכת ומתישה? הרי היא מסוגלת לגרום לגוף להיות במין מצב חירום ולקצץ בצרכים האנרגטיים, ואפילו – אם אין ברירה - לעזוב מיד. אבל לא במקרה נמשכת מחלת הסרטן בדרך כלל תקופה ארוכה. האדם מקבל סיכוי נוסף להבין את טעויותיו ולשנות את התנהגותו, וכתוצאה מכך אולי להבריא לגמרי. אנשים הסובלים ממצוקה בריאותית קשה משנים הרבה פעמים את דפוסי חשיבתם והתנהגותם. מציאות חדשה מעירה את תשומת לבם ומפנה אותם לערכים רוחניים גבוהים, שהוזנחו על-ידם בחייהם הקודמים למחלה.
 
לדיכאון ולאובדנות יש מטען שלילי רב עוצמה, הנוגד את רעיון החיים. לעתים, אדם השרוי בדכדוך עמוק לא מעוניין לחיות. הוא מוותר. לרוב, אדם כזה לא יהיה מסוגל לראות את עתידו באור חיובי. בזמן שאדם לא מוצא כוחות להתמודד עם המציאות, הוא מטפח מחשבות אובדן ונכשל בתכנית נשמתו. תת המודע שלו ייחפש אז דרך קלה להיחלץ מהמצב הקשה.
האם זה יפתיע אם גופו עלול להגיע למחלה סופנית כמו סרטן?

אני תומכת בגישה המניחה שיש קשר בן מחלת סרטן למרכיבים באישיות.

זו דרכה של הנפש לפתור, כביכול, את בעיית ההתמודדות הקשה של האדם. במקרים קשים במיוחד, אדם שולל מעצמו כל סיכוי לשרוד. היות שהנשמה כבר לא יכולה לעזור לבעליה המדוכא, היא תסייע לאדם להרוס את גופו באמצעות המחלה. כך יוכל להשתחרר, לחזור אל ה"אור הגדול", למרות שבפועל טרם השלימה את ייעודה.

מאז ומעולם האמנתי במשפט: "מי שיש לו הרבה חברים, בסוף נשאר לבד."

ולא, אני לא חושבת שכשאני אמות אני אקח איתי את כל החבר'ה. אני מאמינה שעדיף קומץ חברים קטן ואיכותי על פני חבורה גדולה של חברים, כאלה שיותירו אותך לבד כשתזדקקי להם. למזלי מצאתי את בן הזוג הנכון. הוא הכיר את דעותי, וגם ידע שאני טיפוס לא שגרתי, מיוחד. אני מודה על כל רגעי האור שהיו לנו יחד.

חייתי בבלבול נורא, בידיעה שהחוויה הנפשית הקשה לעיתים מוצאת ביטוי על ידי  מחלה לא מובנים. מה זה עזר לי, אם יכלו להסביר באמצעות הסימפטומים האלה את החרדות ששטפו אותי -  כמו מבול של קרח? צריך היה לדעת להבחין בתסמינים – מה נובע מדפוס התנהגות, שמוביל לקשר פגום עם חברים ובני זוג – ומה אמיתי ונכון.  

מי יכול לזהות איפה מסתתר הקרחון הענק ומטיל האימה בתוך הים?

 זה נכון – אבל גם נכון שתהליך ההבראה הממושך הוא לא רק לרפא את הסרטן אלא להבריא את חיי.

והנה - כתוצאה מריפוי החיים, הסרטן נסוג.

פחדים

שכבתי על המיטה ולא נרדמתי. לפעמים כשזה קורה זה בסדר, יש לי אחלה מחשבות. לא חשבתי שזה מעיד על משהו מיוחד. אני מקבלת את זה. מי אמר שחייבים לישון כל הלילה, שחייבים לישון כל הלילות?

נהניתי מהזמן שעבר ובכלל לא היה אכפת לי שאני לא ישנה.
אבל באותו הלילה לא נהניתי. זה היה לילה שונה. המחשבות שעברו לי בראש היו רחוקות מלהיות נחמדות.

כל מה שרציתי היה רק להירדם, שהלילה כבר יעבור.
חצי לילה עבר לי משפט אחד בראש.
אלוהים, אני כל-כך פוחדת.

הרגשתי איך הפחד חודר לי לתוך הגוף, והשאלות....

שאלות שאין עליהן תשובות.
אפילו הרופא הגדול ביותר לא יכול לענות עליהן.
אפילו הפרופסור המכובד ביותר לא יכול לענות עליהן.
אפילו המנתח הנחשב ביותר לא יכול לענות עליהן.

מה עומד לקרות לי?
ואיך – איך עומד לקרות לי מה שעומד לקרות לי?
ומתי? אני שואלת, מתי? ושואלת, מתי?

לאדם שחושב יש שאלות. חולה, בריא. זה לא משנה, כשחיים שואלים שאלות. האם השאלות הן חלק מהמחלה, או חלק מההבראה?

שאלתי. מי יענה לי?

כנראה רק אני יכולה לענות לעצמי.
אני עייפה, אני מפחדת.

כבר חמש חברות שלי נפטרו מ-"זה", אף אחד לא מבטיח לי שאני לא הבאה אחריהן.

אולי, כמה שיש לי יותר שאלות – אני חושבת, אני מתלבטת, אני עושה חישובים, אני מפעילה את המוח שלי. אלה דברים טובים, לא? דברים טובים לא יכולים להחליש אותי. לא ויתרתי על הקרב הזה.

אני לא מוותרת על הקרב הזה.

בחיים שלי לא.

זה לא שלא חשתי את הבדידות. אז ועכשיו.
גם למיטב ידיעתי, תחושת הבדידות אצל חולי סרטן היא תופעה מוכרת. ידועה.‏
אין לי רצון לנסות להתחיל להסביר מה מתחולל באמת בנפשי פנימה - על החששות, על הפחדים,

על "התסריטים."
אולי קצת. קצת.

אני עצבנית, אני נאבקת לבדי בכל הסבל.
"זה" יכול להחליש אותי, אני יכולה להחליש אותו?

הנשמה מרגישה ממורמרת. למה? למה הכאב מביא מרירות?

נכון שהחום, האהבה והתמיכה חשובים ומקלים - אבל עדיין, אני היא זו החווה את הסרט הזה בגופי ובנשמתי.

מה אני צריכה לעשות כדי לגרום שינוי?
מה מתאים לי? לאן עליי ללכת, לאיזו דרך?

אילו הייתי יודעת שכל השאלות האלו הן הנשק שלי כנגד המחלה, אילו הייתי בטוחה שככה שאני מתחזקת ומחלישה את מה שבא לפגוע בי?

אני כותבת ורוצה לקבל מסרים באמצעות הכתיבה שלי.
אני יוצרת קשר עם מדריכים רוחניים, לא רוצה להיות מוגבלת רק לטיפולים הכימותרפיים. 
אני רוצה לפתח יצירה, מוזיקה, אמנות, כתיבה יצירתית.

אני רוצה להרגיש חוויה מקודשת .
מה שכן - הלבד הזה בא והולך.

נמצא בי, כמו דברים אחרים.
הכי כדאי שאלמד לחיות איתו בשלום.

החיים כבר לא נראים כל כל קטנוניים

בתחילה - היו לי תחושות מוקדמות לגבי המחלה, אפילו היו רגעים בהם האמנתי בטעות שזו מעין "גזירה משמיים."

לאט לאט, המחלה לימדה אותי משמעות חדשה לבריאות.

עצרתי פעמים אחדות בכל יום כדי לנשום נשימה עמוקה ולעשות מדיטיציה או להתפלל. בעיני, אלה הם תרפיה טובה בשבילי.

חשתי בדת אמון מסוים והיא באה לעזרתי. התפללתי רבות וקיימתי מצוות, כנדרש ומתחייב. הרגש והחוויה הפנימית הם שחיברו אותי לאמונה. בצעדים מדודים, התחלתי להתפלל והתחלתי ללמוד את הטקסים. כל צעד קירב אותי לתחושה שיש בי יכולת להיות אדם רוחני.

עם זאת, התורה היא לא משחק ילדים. היא דורשת מאתנו לעשות "השתדלות סבירה."  כלומר, להשקיע מאמץ סביר. אני חזקה בהרבה מכפי שתיארתי לעצמי.

ללא אמונה לא היה נותר דבר בעולם. העולם היה שממה. 
אמונה יכולה להיות מנחמת. מחזקת.

אם נותנים לה.

אני מאמינה בכוחות הריפוי הנמצאים בתוכי, מבקשת להיות חופשייה ולהעניק את כל כולי לאלוהים. כך אוכל להיות מחוברת לאהבת האל, להתמקד בנתינה שבי, להשתדל תמיד למצוא את הטוב בכל אדם ובכל מצב.
אני לא חייבת להישאר במקומות בהם לא נעים לי להיות.

מנסיוני - תמיד הייתי אדם פסימי. כיום אני לוקחת את הפסימיות כאתגר - אותו ניתן, אפשר וצריך לנצח.

חשוב לי יותר מתמיד לנהל חיים רגילים ופעילים, להגשים מטרות - מעצם העובדה שאני יודעת שסוף הגוף לאבד את כוחו, להחלש. כיצד אתגבר על כל החולשה הזאת? הייתי חייבת לשמור על קור רוח, בהיותי אדם מופנם – ללא רצון להביע את רגשותיי.

כעת אני רואה דברים בהם לא הבחנתי קודם לכן.
אני מציבה את האל במקום הראשון - כי אני זקוקה לו, כעוזר הראשי, כדי ללמדני ולהתגבר על הסבל והמכאוב. לפעמים אני נתפסת בדברים קטנים בחיים, ואינני מרשה לעצמי לחוש את אהבת ה' כלפיי.
הכוונה היא לא שהפסקתי להיות ככל אדם רגיל. אני חשה תסכול שהמכונית לא מתניעה, שלא הרווחתי די כסף, שהקשר הזוגי לא מזכיר את אהבת הנסיך מהאגדות או היפיפייה הנרדמת, שאין מה לראות בטלוויזיה...

לי יש דבר נוסף, דבר אחד נוסף.
פתאום מתהפכת הקערה על פיה ומתברר שיש לי סרטן. החיים כבר לא נראים כל כך קטנוניים.

מדוע לא להתרכז בקרן האור ולהתעלם מהחשכה?

מדי ערב הייתי באה הביתה, כשראשי כואב עלי. הכאב הזה לא בא במקרה.
הוא יצא מהאכזבות, הדאגות, המרירות ומרגשות ההתמרדות שבתוכי.
מסוזי.
אין לי מה להתבייש בכאב שלי. הכאב שלי הוא שם.

יותר נכון –  פּׂה.
אני לא אתן לכאב הזה לשבור אותי – כמה שהוא ינסה.
אפילו שהחיים שלי מלאים בהתמודדות עם קשיי הקיום ביומיום. מלאים בדחיות החוזרות והנשנות, במצבים המעכבים אותי מלטפל בעצמי.
ככה שברוב המקרים אני חוזרת ומתעוררת מדי מאוחר.

האיחור הזה, העיכוב הזה, שמביא איתו נזק בלתי הפיך לתחומי החיים החשובים לי, לבריאות, לזוגיות, לפרנסה.

כן – יש לי חיים. חיים בריבוע.
אני לרגע לא מוותרת להם.
אני פונה אליהם: חיים, חיים שלי. תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב!

מקשיבים?

אני זוכרת רגע בחיי, בו קלטתי שכל אותה ריצה מטורפת, והמאבקים על כל עניין, וכל הלחצים – דווקא הם אלה הגורמים לי לאבד את עצמי, להיחלש ולחלות.
האם זאת היא ההרפתקה הגדולה ששאפתי אליה?
האם זה המסע הרוחני הגדול שהמתין לי?

נכון, שום דבר לא הלך לי בקלות. לא הוצאתי את האנרגיה שלי במקום המתאים.

בתחילה לא היה לי מושג מדוע הדבר הזה קרה לי. זכיתי למשפחה נהדרת. הייתה לי ילדות מקסימה, אותה בנו הורים מסורים בעמל רב, ממנה נשארו לי זיכרונות טובים. 

זאת אומרת – בבסיס החיים שלי טובים.
ככה ש....

אני לא שוכחת מאיפה אני באה. ואני יודעת לאן אני רוצה להגיע.

הגעתי למסקנה חשובה נוספת, לטעמי.
לא מספיק לחשוב חיובי, נדרשת פעולה חיובית. 

אני לא מתעייפת לחזור על זה, כי זה חשוב.

בתקופת המחלה קיבלתי עידוד ותמיכה רבה. אני לא אתעייף מלחזור על זה. בסביבתי הקרובה, הבינו כולם שאני חולה. כולם ראו שאני סובלת, אבל לא הבינו את עומק הסבל הזה, את הדרישות שלי מהחיים, דווקא בזמן בו אני יודעת שמחר כבר לא אהיה.

יכולתי לתאר את עצמי כבחורה שבעבר הייתה רגישה מאוד.
המחלה חיסנה אותי.
התחנסתי, בדרך הקשה.
לפי התגובות האנשים מסביב גם יכולתי להיפגע המון.

סיבה למתח היא בדאגה לגבי העבר. אפשר ללמוד מהעבר, אך לא ניתן לחזור אליו בשנית . אני יכולה לנסות לתכנן תכניות לעתיד, אך כמה אני יכולה באמת לשלוט על הצפוי לקרות? האם יש טעם להמשיך ולנסות, לנדוד אל עתיד בלתי נודע? מסתבר שהאגו תמיד מוביל אותנו לאחור. הצבתי לעצמי מטרה, שמתי בצד את האגו והראייה הסובייקטיבית, ניסיתי לראות את הדברים בצניעות, ללא דעות קדומות.
כך אפתח את לבי לאהבה וכך יהיה לי קל יותר להשיג את המטרה.

אני רואה את האור, יום אחרי יום.

החלטתי להילחם במחלה באמצעות שינוי סגנון החיים.
אי אפשר חצי להילחם – צריך להילחם בשלמות.

החלפתי הרגלי האכילה, התחלתי לשלב בתזונה ויטמינים ותוספי מזון.

תרגלתי יוגה, מדיטציה שחייה והתעמלות. אוספתי גם אימון צ'י קונג. למדתי את השיטה המיועדת לשחרור המפרקים, הגמשת השרירים ושיפור היציבה. לזרום בשאנטי. לא במקרה - לתרגילי יוגה ולעיסוי לפני השינה מועילים לשינה טובה. גם לתרגילי נשימה השפעה מרגיעה ומרדימה. הפסקתי לעשן, התחלתי לעסוק בצורה אינטנסיבית בספורט. בזמן שהגוף פועל, כל הרעלים נשטפים החוצה. השחייה היום יומית שמרה אותי בכושר מצויין. המדיטציה עזרה לי להתבונן בחיים מנקודת מבט אחרת, להבין אותם מתוך בחירה, אחריות ושמחה. אפשר לשנות את החיים ולמצוא שלווה, אהבה, וריפוי.גם כיום אני מנסה להיאבק כדי להגשים את חלומותיי. אין לי דרישות מיוחדות. עושה מה שמתחשק לי בחיים, מנסה לקיים חיי משפחה טובים. בינתיים, אני נהנית. חשוב לזכור שהתאים הסרטניים הפגועים קמים ונוצרים במחשבתנו. הם רק פרי דימיוננו, הנובע מעברנו.

במילים אחרות, כדי להגיע למצבים של נחת עלינו לחשוב על עצמנו מחשבה חיובית ובוטחת. אני טובה, אני שייכת ואהובה, אני בסדר, מוצלחת וחשובה, בדרך זו נחזק את הדברים הטובים שבנו  וכך גם נעלה את הערך העצמי שלילי.‏

חיים שלי, אתם שומעים?

אני משתוקקת לזמן פנוי בו אוכל לעסוק בקריאה, לא פחות מכך אני מבקשת לחקור את כלמחשבותיי ורגשותיי באמצעות הכתיבה. לצלול לתוך עצמי – מה אמצא שם?

אותי.
הקריאה והכתיבה יהיו מפתח להכרת הזהות האמיתית שלי, בדומה לאוצר נסתר הסגור במנעול, המחכה לגילויו.
  
הכתיבה מביאה לסדר מסויים בצורת החשיבה שלי. מה השתנה? הסקתי מסקנה איפוא, שקודם הייתי תקועה. אם כל מה שאני עשיתי בעבר הוא לצפות, ציפיתי לשינוי בהרגלים שלי. כך חיי יהיו מבולבלים פחות.

וחיכיתי.
והיום...

אני מתכוונת לסכם את משאלותי שלי לגבי החיים, להכניס בהם קצת סדר.

מה ארצה באמת לעשות עם עצמי, עם כל הכוח והיכולת ליהנות מחיי - נגיד, לפחות בעוד חמש שנים?

מדוע לא להתרכז בקרן האור ולהתעלם מהחשכה? בליבי אני מאמינה שתמיד יש קרן אור בכל מצב. לא משנה עד כמה קודר יהיה.