נו, במילא לא יבינו.

[מעניין אם אעדכן שוב שבוע הבא.]

[כנראה לא.]

 שלושה חודשים זה יחסית זמן מכובד להפסקה. זה גם זמן ארוך מספיק כדי לחשוב על משהו מעניין לכתוב עליו. אבל החיים שלי נותרו לא-מעניינים כמעט כפי שהשארנו אותם.

 אני מאמינה שמאז, ברק אובמה נבחר כפי שצפיתי, שזה מגניב ממש.

אני ממש נדהמת ושמחה עם כמה שכולם פשוט התרגלו לזה במהירות. יש נשיא שחור בארצות-הברית וכולנו בסדר עם זה- ורובנו לא חושבים שזה כזה מוזר.

העולם שלנו נראה חביב לפעמים, לעיתים קצרות ורחוקות.

הצבא עדיין פה. עדיין משמש לי כתירוץ לזה שהחיים שלי מעצבנים אותי רוב הזמן.

בינתיים הספקתי להפסיק להרגיש כמו מפגרת כל הזמן, ודווקא די חביב לי בלי ששמתי לב. אני כבר רב"ט, ואם דרגות פז"מ לא היו מעצבנות לי את הצורה - אז אני מניחה שזו יכלה להיות נקודת ציון חביבה.

נקודת ציון באמת חביבה תהיה השביעי בפברואר- רק בגלל שאז אני אתחיל לעשות 10-4 ולא11-3 כפי שאני עושה עכשיו.

הדבר העיקרי המעצבן אותי כרגע בקשר לצבא זה העובדה שכולם עוזבים. כל פעם שאני מוצאת מישהו חדש - הם עוזבים, משתחררים, מחליפים תפקיד, מחליפים סבב ומתפוגגים מהרקע שלי.

אני לא אוהבת את זה. הדבר היחיד שנשאר לי בצבא באופן קבוע עד עכשיו היו האנשים - תמיד הייתה לי לפחות קבוצה קטנה שנשארה שם וידעתי שלא תשתחרר לפניי ותשאר איתי. עכשיו התברר שחצי מהם גם תכננו להתפוגג בסביבות החודשיים הקרובים.

מעצבן אותי שלאנשים לא מפריע שהם מתפוגגים מהרקע שלי.

אני רוצה ללמוד משהו.

ולצבוע את השיער לוורוד ולקצר אותו קצת.

אני רוצה לראות סרט והופעה.

וללבוש את השמלה האדומה שלי בלי להרגיש מטופשת ויותר מדי-פנסי.

הדבר הכי שמח לי בבסיס כרגע זה העובדה שהתחילו להביא חסה לכל ארוחה [לא בתקן הארוחה עצמה, אל חשש].

אולי עוד חודשיים זה יצליח להספיק לי ולפצות על השאר.

צבעתי את החדר - חצי וורוד כמעט-פוקסיה, חצי לבן.

אין יותר תמונות על הקירות, אין יותר שידת בגדים, אין ספרייה וכל הרכוש שלי בעיקרון נמצא בארגזים. וכך הוא יישאר במשך לפחות עוד 14 חודשים.

פעם חפרתי יותר.

מעניין אם פעם הייתי מעניין יותר, או פשוט פחות מודעת לעצמי ולחוסר החשיבות של כל השטויות שאני אומרת/חושבת/כותבת/עושה.

אין לי כבר הסחות דעת וזה הרבה יותר מעיק ממה שחשבתי שזה יהיה.

אני רוצה...