יצאתי מוקדם מהעבודה, התקף קוליטיס, איזה כיף לי :/
בעודי יושבת מול המנהל שלי ומתפתלת מכאבים, כבר חשבתי על הרגע שאגיע הביתה.
ובאמת שלא תיכננתי כלום מעבר לזה.
אז הגעתי הביתה, ונזכרתי שנשאר לי פרח.
ותכלס, כשיש קוליטיס או בכלל מחלות מעיים, אין מה לעשות יותר מדיי, לשתות תה ולקוות שיהיה בסדר. (לא לוקחת קל בטן, זה רעל.)
ופתחתי את המגירה, שלפתי את השקית והתחלתי.
אה כן, לפני זה נעלתי את הדלת. כי ידעתי שמתישהו יגיעו השאלות של איך אני מרגישה ולמה חזרתי מוקדם מהעבודה. והן יגיעו לפי שעון מרפיהבןזונה שאני בליקוק של הגילגול.
התחלתי לקסס, לגזור, לערבב..
ובעודי דוחסת את מה שגולגל בשביל לדחוף עוד קצת מהפרח המופלא,
מישהו ניסה לפתוח את הדלת, אני מניחה שזאת הייתה אמא יקרה לי.
הסתכלתי על הדלת וחייכתי.
אתמול-שלשום ישבנו לראות את הכתבה על הלגליזציה ואני חייכתי בתוכי והיא רק ציקצקה.
״עכשיו כולם יתלבשו על זה״ ״אמא, כנראה שאם זה בטלוויזיה, אז זו תופעה וכבר התלבשו על זה.״
וחשבתי על זה, שאם היא הייתה יודעת, שמאחורי הדלת הנעולה, יושבת הבת שלה ועושה סמים..אוי. זה נשמע נורא ״עושה סמים״. טוב, אז..אם היא הייתה יודעת שמאחורי הדלת הנעולה יושבת הבת שלה ומגלגלת גו׳ינט למופת מדינת ישראל, היא היתה נחרדת. או מתעלפת. ואז אמבולנס ובלאגנים והיה יורד לי החשק לעשן.
טוב שנעלתי.