גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה מסלים. כל יום קצת. לפעמים אני תוהה מי מנהל את העולם הזה ואיפה הוא חי. המנהיגים אוהבים להשתמש במילה "גינוי". זה לא מה שיחזיר אותם הביתה, זה לא מה שיפסיק טרור. הטרור התחיל ממלחמה גדולה אחרי הכרזה גדולה מלאת כוונות טובות. ומאז הוא לא מפסיק. החינוך הקיצוני של אלו החיים תחת שילטון של טרור לא יקים כאן דור של שלום והידברות. אלא יקים כאן דור של שנאה ורצח בשם אמונות דתיות. כל פעם כשהייתה תקווה, היא נגוזה, שלא באשמתינו. אנחנו צריכים להבין, שום דבר לא ירצה אותם. הם רוצים לזרוק את כולנו לים. אנחנו, המדינה ההומנית והדמוקטית ביותר בעולם, ואנחנו כאלה כי רק לנו מסתכלים בתחתונים. הולכים להרוס את הבתים של הרוצחים. במקום לתת להם גזר דין מוות - להשתמש בשפה שהם מבינים. נכון שהפסיכים האלה חושבים שהם ״שאהידים״ והולכים לפגוש כמה בתולות, וזה עוד יותר יקדש להם את המטרה, אבל מה עם הכאב של המשפחות?

מישהו אמר ששנאה שנוצרת בגלל שנאה, מכפילה את הרגש השלילי הזה ולא מביאה לפתרון. אבל זה שבתי הכלא שלנו מלאים באסירים, זה שבכנסת שלנו יושבת נציגה שאומרת שהחוטפים לא מחבלים. משהו רקוב פה. אתם לא מריחים. אנחנו סותמים את האף ועוברים עוד יום. עוצמים עיניים, לא דומעים, לרגע נבהלים שזו שיגרה, שהתרגלנו פעם בכמה שנים לקבל גופות. כמעט כמו שהתרגלנו ב2002 לאוטובוסים מתפוצצים. בשביל קוטג' יצאנו מהבתים, בשביל דיור ישנו בשדרה. אבל בשביל אחד למען השני באמת, בשביל כאב שהוא אמיתי, בשביל במדינה, אנחנו נשארים בבתים. כל אחד מתכסה בשמיכה, מתרגלים.

אנחנו תמיד חוזרים אחורה, למקרים נוראיים כמו זה. נזכרים איך הגבנו ומה היה, גלעד חזר. וחוץ ממנו עוד כמה חזרו, אבל בארון. אחרי לינץ'. אחרי מוות בייסורים. אנחנו אומרים שזה לא ישבור את רוחנו, שאנחנו רק נלחם יותר. המנהיגים, אם אפשר לקרוא להם ככה. לא יוצאים לזעוק את כאב העם. האימהות המסכנות שהלכו לאו"ם, אמרו להם "יהיה בסדר, אנחנו מגנים" ומאוחרי הגב שלהן צחקו. לאף אחד לא אכפת מאיתנו. מדינה קטנה שהרבה רוצים להשמיד. ואלו שנשארים בלי היקירים שלהם. מה עם אלו שמעתה יעברו הרבה לילות בלי שינה. בלי דפיקה בדלת. בלי הצחוק הרגיל. אלו שנזכר בהם כישקרה מקרה דומה או באיזה יום זיכרון. חיים את הכאב היומיומי הזה. הממשלה שלנו לא אטומה, היא פשוט בעלת אינטרסים. אף אחד לא יקום ויצעק, וגם אם כן, אז ישתיקו אותו היטב. אנחנו, העם שנטבח מהרגע שאנחנו קיימים, לא קם וצועק דיי. כל אחד בביתו שלו, אולי תוהה על מי תבוא המכה הבאה.