גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

יצאתי מוקדם מהעבודה, התקף קוליטיס, איזה כיף לי :/

בעודי יושבת מול המנהל שלי ומתפתלת מכאבים, כבר חשבתי על הרגע שאגיע הביתה.

ובאמת שלא תיכננתי כלום מעבר לזה.

אז הגעתי הביתה, ונזכרתי שנשאר לי פרח.

ותכלס, כשיש קוליטיס או בכלל מחלות מעיים, אין מה לעשות יותר מדיי, לשתות תה ולקוות שיהיה בסדר. (לא לוקחת קל בטן, זה רעל.)

ופתחתי את המגירה, שלפתי את השקית והתחלתי.

אה כן, לפני זה נעלתי את הדלת. כי ידעתי שמתישהו יגיעו השאלות של איך אני מרגישה ולמה חזרתי מוקדם מהעבודה. והן יגיעו לפי שעון מרפיהבןזונה שאני בליקוק של הגילגול.

התחלתי לקסס, לגזור, לערבב..

ובעודי דוחסת את מה שגולגל בשביל לדחוף עוד קצת מהפרח המופלא,

מישהו ניסה לפתוח את הדלת, אני מניחה שזאת הייתה אמא יקרה לי.

הסתכלתי על הדלת וחייכתי.

אתמול-שלשום ישבנו לראות את הכתבה על הלגליזציה ואני חייכתי בתוכי והיא רק ציקצקה.

״עכשיו כולם יתלבשו על זה״ ״אמא, כנראה שאם זה בטלוויזיה, אז זו תופעה וכבר התלבשו על זה.״

וחשבתי על זה, שאם היא הייתה יודעת, שמאחורי הדלת הנעולה, יושבת הבת שלה ועושה סמים..אוי. זה נשמע נורא ״עושה סמים״. טוב, אז..אם היא הייתה יודעת שמאחורי הדלת הנעולה יושבת הבת שלה ומגלגלת גו׳ינט למופת מדינת ישראל, היא היתה נחרדת. או מתעלפת. ואז אמבולנס ובלאגנים והיה יורד לי החשק לעשן.

טוב שנעלתי.

חלמתי שאנחנו מדברים, והוא אומר לי שהוא גר בתל אביב, ואני אומרת לו שזה ממש מוזר. אז מה זה היה הבית הזה שהייתי מגיעה אליו? והוא עונה לי שזה עוד חלק מהדברים שלא ידעתי עליו.

וכשהתעוררתי, נזכרתי שגם לא ידעתי שהוא מסוגל להרגיש, לאהוב.

אני קוראת עכשיו את ״מאחורי הערפל״ של אופיר טושה גפלה, שהוא גאון כתיבה, וזה מהספרים שגורמים לי לחשוב הרבה. על זוגיות שהייתה, על יזיזות, על געגועים, כמיהה, אושר, אושר או תשוקה? סיבות לחיים, לחיות, קיום שלי מול עצמי, ומול העולם, האם אני יכולה לאהוב את עצמי ורק אז להתאהב ולשתף רגשות עם אחר? ובכלל, חיי נישואין. מה קורה אחרי השנה הראשונה? ואחרי 10 שנים? שכבר ראיתם הכל, חוויתם הכל, הגחלת, היא בוערת? מתי מפסיקים לאהוב ומתחילים להתרגל, ואז יש ילדים וצריך לגדל אותם והחיים מתגלגלים ואז באמצע גיל 40 אנחנו מוצאות את עצמנו עם איש רופס עם ציצים של מתבגרת ונחירות שבכלל מזכירות את אבא שלכן. ואני תוהה. מה יקרה לי? אני אצליח לאהוב תמיד? האם הגבר שלי..האם יבוא יום והוא יהיה זר? או שאכיר אותו כמו את כף ידי, ואוהב את השינויים שיהיו בו, אקבל אותם, ולא אשלים איתם, אלא ממש אקבל אותם ואוהב אותם כי הם חלק ממנו. ממי שאני התחתנתי איתו מתוך בחירה לאהוב לעולם.

מערבולת. תקופה שאיננה. שלא עשתה לי טוב. חברות שלא ידעו להיות חברות. חבר שעשה אותי קטנה מולו בשביל לצאת גדול. ואם חשבתי שעברתי את זה, אז לא, מיום ליום אני מבינה ששמתי פלסטר איפה שצריך לשים חוסם עורקים. שאני אמנם לא אוהבת את נדב, אבל הוא שרט אותי קשה והשאיר בי צלקת שלא התאחתה עדיין. אני עדיין לא יכולה לאהוב מישהו אחר, כי אני צריכה לאהוב קודם כל את עצמי. את הנשמה, לפני הגוף. לאהוב את עצמי ואז לקבל מישהו לחיי, ולנסות לאהוב גם אותו. לא להתגבר על גבר עם מגע של גבר אחר, לא להתאהב בגבר אחד בשביל להשאיר את הפצע המדמם של גבר אחר פתוח, מדמם, אבל עם פלסטר זמני שיעצור. ואז שהאחד נעלם, האחר פורץ, ואני מאבדת את עצמי. 

יש בקרים שאני קמה עם מצב רוח טוב, חדורת מוטיבציה להרים את עצמי ולהצליח, ולחיות, ולאהוב את העולם ככה, ללכת ברגל חצי שעה לעבודה, ולחזור ברגל חצי שעה, ולחשוב, להקדיש את זה לעצמי, לעולם כמו שהוא עם הריחות והאנשים שחולפים על פניי ואולי לא אראה אותם לעולם, אבל זה חשוב, להפעיל את כל החושים שלי להתייצב מול העולם, ולחייך. כמה קשה לי לחייך. אני מחביאה מאחוריו את כל הכאב שלי. אניזורקת אותו על הפנים כאילו הוא הדבר הכי נכון  והכי אמיתי שקורה לי כרגע. ולפעמים כן, הוא כן הדבר הכי אמיתי והכי נכון שקורה לי כרגע, בעיקר כשאני חושבת עוד על כל מה שלפניי, כל מה שיש לי עוד לחוות, אבל בלילה, כשאני במיטה שלי, מרוכזת רק בעצמי ובמחשבותיי, אני מתגעגעת לאור. אני מתגעגעת ליכולת לבחור לאיזו חברה להתקשר, אני מתגעגעת לישון כפיות, אני מתגעגעת ליחס גברי שיעלה לי את האגו. 

שורה תחתונה. אני צריכה להפסיק עם זה. אני צריכה להיות מאושרת בזכות עצמי, לאהוב את עצמי, להבין שאני שווה. ורק אז אני אצליח להכיל מישהו. כי יש דברים שלא משנה כמה יגידו לך אותם, את יפה-נפלאה-חכמה-מוכשרת-אינטיליגנטית..עד שלא תביני אותם לבד על עצמך, לא תוכלי לקבל אותם באהבה ולהמשיך הלאה.

אני צריכה להמשיך הלאה.