בלוג אנונימי של ילדה אנונימית

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים

הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.

...

לא בדיכאון.

לא מדוכאת.

פשוט.. קצת עצובה.

אין לי תאבון.

או רגעים ממושכים שלי חיוך.

אף אחד לא מבין אותי נכון.

אי הבנות כל כך רבות. ויכוחים ומריבות.

וכל כך הרבה סצנות כעס מצד החברות שלי, שבקושי שמו לב...

שאני לא בדיאכון.

ולא מדוכאת.

אלא פשוט.. קצת עצובה.

הוא נפטר.

רק שבוע עבר, אבל זה עדיין קשה.

הוא לא היה קרוב בדם, אבל היה כל כך קרוב בנפש.

כמה דמעות שפכתי, עד שהן פשוט נגמרו. והבנתי שצריך להמשיך הלאה.

היא כל כך כועסת עלי.

היא חושבת משום מה שסיפרתי את הסוד הגדול שלה, על האדם שהיא אוהבת.

אני בחיים לא ההיתי עושה לה דבר כזה.

וגם עכשיו, אחרי כל הדברים המרושעים שהיא עשתה לי במשך חודש, ועדיין עושה,

גם עכשיו, אני לא מסוגלת לספר את הסוד.

גם מתוך נקמה או כעס. פשוט לא מסוגלת.

כנראה שיש בי עוד חלק קטן וטיפש

שפשוט לא מסוגל לבגוד בה.

נקווה שזה יעבור..

אני כל כך שונאת להיות ככה,

לא בדיכאון,

לא מדוכאת,

פשוט עצובה.

עצובה מאוד.