סוף סוף הגעתי לעיצוב שאני שלמה איתו ואוהבת.

הכנתי כבר כמה וכמה כותרות, שאף אחת לא התאימה לכאן מספיק לטעמי, אחרי נסיונות כושלים הכנתי עוד כותרת אחת, פחות מושקעת עקב העצבנות שתקפה אותי, אבל פשוט זה טוב כנראה.

(כן, אני כמעט תמיד עצבנית, לחוצה... אולי זה בגלל המחזור ואולי כי זה האופי שלי).

לא הבנתי מה הקטע של הבלוגרים האנונימיים (כמוני), מצד אחד יש לנו בלוג, שכל המדינה יכולה לראות אותו, לחטט לנו בחיינו האישיים, לקרוא את הדברים הכי עמוקים וכמוסים שכתבנו אי פעם, את כל אשר על ליבינו אבל בכל זאת אנחנו לא מוכנים לחשוף את שמינו ואפילו את עיר מגורינו.

היה לי כבר בלוג, הוא עדיין קיים, אבל אני לא באמת רצינית שם, הפוסטים שלי הם באורך מילה במקרה הטוב, אני לא פורקת את מה שעל לבי באמת שם כי נתתי את כתובת הבלוג הזה לחברות שלי.

אי שם בשנה שעברה, כשהחיים שלי היו אופטימיים ושמחים, גיליתי את ישראבלוג וכתבתי את הדברים שעשיתי באותו יום, הכל היה אופטימי, מתקתק ושמח עד בחילה, אז חשבתי שאני לא באמת אכתוב שם דברים רציניים.

עד שבאמת היה לי מה לכתוב, בגלל זה התעוררו ריבים ביני ולבין החברות והרגשתי כמו אחת ערומה בכיכר המדינה, הרגשה לא נעימה במיוחד, תאמינו לי.

שלוש מסקנות יש לי מכל זה: אני עצבנית, בחיים אבל בחיים אני לא אתן את כתובת הבלוג הזה לאנשים שמכירים אותי, הפוסט הזה לא היה מעניין ואין לי מושג למה כתבתי אותו בכלל.

שנזכה לפוסטים מעניינים יותר מזה, שהשנינות והציניות יחזרו כבר מחופשת החג,

כאן אנטוש אתכם שנית.