לא באמת נטשתי.
אז מה אם חלק מהחברות שלי גילו את כתובת הבלוג הזה?
זה לא שבאמת יש לי משהו לעשות. או לכתוב עליו.
כל התקופה הזאת של החגים די מעיקה, גם על סדר היום הלא שגרתי בעליל (בית ספר, חופש, בית ספר, חופש, ארוחת חג, גפילטע [מוצא פולני], חופש, בית ספר... די!)
וגם על המשקל.
לפעמים אני חושבת שיש לנו את יום כיפור גם כדי לרדת במשקל אחרי ארוחת החג הענקית (בלי טיפת ציניות) של סבתא שלי בראש השנה.
(מה שהתברר כלא נכון בכלל, וסתם אכזבתי את עצמי וחייתי באשליות עשרה ימים שלמים).
כשאני משועממת אני אוטומטית רצה למטבח, לוקחת משהו לנשנש וגם לפעמים משהו לשתות (ואם כבר במשקל עסקינן...)
וביום כיפור... או-הו, אתם לא מתארים לעצמכם כמה הייתי משועממת.
הייתי משועממת ולא יכלתי לאכול = חוסר אונים מוחלט!
כל הזמן רצתי למטבח ו"אופס, יום כיפור", זה כבר הפך להיות הרגל, וזה נוראי.
אחרי כמה "ריצות" בבית, הלכתי שוב למטבח והחלטתי לבהות בבקבוק מים, אוי השיעמום, אוי המזוכיזם...
ואם אתם שואלים, אחרי הבהייה בבקבוק בעל המים הצלולים אחרי כ- 22 שעות בלי להכניס שום דבר לפה, 22 שעות רוויות שיעמום, באמת עיניתי את עצמי ביום כיפור הזה. כפליים.
ואיך אנעים (אנעים? זה לא בטוח) את זמני בסוכות?
כנראה ששוב אשב בחוסר אונים מוחלט מול המחשב של ההורים שלי, אבהה בו קצת ואז אקרא טוקבקים לכתבות (באתרים ישראלים, כמובן), הרי אין על הטוקבקים של האנשים הישראליים, תנסו גם אתם, זה מעביר את הזמן יופי.
או אהרוג אנשים בסימס, כי זה מה שאני עושה כשאני עצבנית.
תהנו בחג,
אני כנראה "אהנה" ואעסיק את עצמי בעשיית עבודות בשל"ח.
אנטוש בפעם ה... חמישית מאז תולדות בלוג זה.