לפעמים אני מרגיש כמו רובוט. מכונה.
זה קורה לי כשאני חוזר לבד מהמכון, כשאני בשיחה קשה בעבודה, כשאני במחשב.
כשאני לבד/מרגיש לבד בגדול.
זה כאילו אני נאבק לחוש איזה הרגשה מסויימת רק כדי לחוות איזה משהו במוח שיגרום לי להפיק איזה צבע, איזה גוון שיגרום לי להיות אנושי שוב.
קשה לי להסביר את התחושה הזאת במילים...
אבל אני משער שזה המחיר בלנסות לשדר שלמות.
התדמית משתלטת גם עלייך בסוף.
אם אפשר להבין את זה בכלל...
מה זה משנה
העיקר שהנקסוס חזר.
(ספיקינג אוף רגשות, אם מתעמקים במילים של השיר - זה דווקא די עצוב)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: