במקום ההוא, השנים הופכות לשנות-כלב. כל יום נראה כשבוע, וכל כך הרבה דברים נחווים. היד הרושמת כבר הפסיקה לרשום, ורק העיניים פעורות באופן תמידי, מחכות למידע. כיף לקום בבוקר ולהסתכל על המדבר.כיף להצליח לרוץ, בכל יום מעט יותר. כיף להתחיל לרקוד ללא קשר לעולם, או לשבת ולבהות בכוכבים.
וגם קשה, כמובן. אפילו מאוד. תחושת הערך העצמי התערערה לחלוטין. כולם יפים וחכמים ומוכשרים ומדהימים ומיוחדים, ולפעמים אני שואלת את עצמי מה אני עושה במקום ההוא בכלל. אבל אני כאן, וזה מה שחשוב.
לא להשוות את עצמי לאחרים, אלא רק לעצמי. ללכת זקופה ואסופה ויפה. לרקוד. לאבד את עצמי. לכתוב. לא לספר את עצמי למוות. לרשום את הכל ולברור מכך את הדברים החשובים, המדויקים. לא להפסיק לרוץ. לא להפסיק ללמוד. לחייך. להיות אסירת תודה.
אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהשבועיים האחרונים היה הרגע בו נכנסתי לספרייה. היא די קטנה יחסית, ובכל זאת, כמויות הידע שלא אדע לעולם הכו אותי באלם. פתאום לא הצלחתי למצוא את המילים, רק לשבת ולשקוט, ולהרגיש, אולי, שמץ של הוד והדר ויראה. ומעין אסירות תודה. שיש לי את היכולת.
הולכים לקרוא את התנ"ך כולו בשנה. הולכים לרוץ חצי מרתון. הולכים לסיים את הספר. הולכים להגשים את עצמנו, בכל מובן. וזה אפילו מעט מפחיד.
מה עוד?
היום יום הולדת עברי והפכתי להיות חוקית. אני מוצפת בטוב ויופי ואנשים טובים. אימצנו כלבה והיא מקסימה. חזרתי הביתה, אחרי תשעה ימים ראשונים במכינה. יש לי המון דברים לכתוב והמון דברים לדבר עליהם. יש לי המון רשימות. הבחור נפרד ממני בטלפון, בשיחה שנמשכה 3 וחצי דקות. אני די כועסת עליו על זה שהוא לא יכל לחכות יומיים ולעשות את זה כמו גבר, אבל זה בסדר. הכל לטובה, ואני שמחה ושלווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
