רגע לפני שאני פונה ללכת, הוא מושך אותי אליו. מיישר את הכומתה שלא צריכה יישור, מושך אותי אליו לחיבוק ראשון ואחרון. "תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב," פניו סמוקות מהשמש, "תצרי לך חלומות ותעברי ביניהם, חלום אחר חלום, תגשימי אותם אחד אחד. שלא תאבדי את המשמעות". אני מבטיחה לו לא להפסיק לחלום ופונה ממנו ללכת, האוטובוס אוסף אותי אל חיי החדשים.
אני אוספת באצבעי פירורי אצבעות ומלקקת. המילים מסתדרות בשורות בתוך הראש שלי, כמו מנגינה ישנה. אנחנו שותקים. הוא מסתכל לי בעיניים. המילים עומדות בינינו. "אז איך לך שם, והפעם באמת?"
רע לי. קשה לי. אני מתכסה בשמיכות העצב, פוסעת על סף תהום. יש אנשים שכבר עשו את זה, אתה יודע. אני לא אני.
כשאני הולכת בלילה ביער אפל, מחבקת את עצמי בשקט ומנסה שלא לרעוד, המילים מסתדרות ומקבלות משמעות בפעם הראשונה.
אני חושבת שעד עכשיו ניסיתי לברוח מהדברים שקורים בראש שלי. ניסיתי לברוח מההרס והתהומות והדם, מהרוע שממלא את כל כולי. ניסיתי לצאת מעצמי, והצלחתי. והייתי שם. הייתי בכל מקום. חוויתי את החיים עד הסוף, כמו שאמורים לחוות אותם. ועשיתי טוב. והרגשתי מקובלת ומחובקת ואהובה, והייתי משפיעה ועשיתי דברים גדולים, ובכלל כל הדברים האלה התחילו כשביל בריחה, כדרך לברוח מעצמי. זה נשמע רע אבל זאת האמת לאמיתה, התחלתי להתנדב בכל כך הרבה מקומות כדי לברוח מהאוכל, כדי לא לעורר שאלות, כנתיב בריחה ממני עצמי. ואז נשאבתי.
ועכשיו העולם שבתוך הראש שלי לא רע כל כך. הוא מלא במילים המתנגנות מעצמן, הוא מלא בשמיים ובציפורים, הוא מלא באהבות ובחיבוקים. וכשאני יוצאת מעצמי אז קשה. קשה לקום בבוקר ולא להיות אני, וקשה להיות כעורה כל כך וגדולה כל כך ולא אהובה, וקשה כשהעיניים נעצמות מעצמן והגוף בוגד ואני קורסת, וקשה. וכל כך טוב לי לשקוע בעצמי, ברעיונות ובמילים, ובזכרונות ובחלומות שיש להגשים, וכל כך קשה להיות בתוך הסיטואציה עד הסוף.
ואולי זה יתאזן, זה מוכרח להתאזן, אבל כרגע אני נמצאת במצב שלא הייתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי, מצב שבו טוב לי הלבד וטוב לי להיות רק איתי,בעצמי,מעצמי.
היא חשבה שאני סוליסטית, שטוב לי לבד, שאני לא חלק מקבוצה. ואני הכחשתי בתוקף, לא הכרתי את עצמי ככה, והיום אני מגלה כמה שזה נכון.
הוא ממשיך לשתוק, נוגע-לא נוגע. אנחנו מקפידים לא להסתכל אחד לשניה בעיניים לאורך כל השיחה. הוא אומר לי קלישאות זולות וחבוטות, כאלה שאתה כבר יודע אבל צריך לשמוע אותן שוב. עוד מעט אני אחזור לביתי והוא יחזור לביתו, מסביבו עצים, מעליו שמיים, ובכל בוקר הוא ישתה את הקפה שלו לבד. ככה צריך.
(לא אפסיק לחלום, פשוט כי הבטחתי. )