אני ניזכר, זה היה יום שטוף שמש. השמש במרכז השמיים ללא ענן אחד, אפילו לא קטנטן. ישבתי על הדשא הצהבהב במרכז הקמפוס האוניברסיטאי, ובהיתי באוויר מפליג במחשבות. הייתי בטוח שזה יהיה עוד יום רגיל כשאר הימים, נכנסים לכיתה, מקשיבים למרצה, יושבים קצת על הדשא וממשכים עד שנגמר לו היום. האמת היא שהכול נראה כך, השמים, האוויר, השיעורים ואפילו החתולים המסתובבים ברחבי הקמפוס. גם המפגש שתכננתי לאחר יום הלימודים היה נראה כאילו הולך להתקיים כמו השגרה. עכשיו אני בטוח שהכול היה שונה אבל לא רציתי לראות, לא את תחושות הבטן, לא את ההודעה הסתומה "תתקשר אלי דחוף", לא את שיחות הטלפון שניהלתי בימים האחרונים בשעות הלילה ואפילו לא את העובדה שהטלפון לא צלצל.

כשהתקשרתי למספר הטלפון באותו היום, כדי לתאם את הפגישה בצהריים, הוא לא היה זמין. חשבתי שכנראה הטלפון שלי "דפוק" (לא מצליח ליצור קשר, לא מצלצל, מודיע שהקו מנותק ועדו) , הוא עשה זאת מספיק פעמים בזמן האחרון. אם הוא דפוק אז אין פגישה ולכן ממשיכים את היום בסבבה.  היום עבר ואחריו, עוד אחד, עוד אחד, ועוד אחד, כל מיני עיסוקים של החיים, ההמשך המטורף אחר המטרה להמשיך לחיות ולהיות מאושר. הכול המשיך למרות שמשהו כבר לא היה כפי שהיה עד כה.

רק בשעת לילה מאוחרת לאחר כ שלושה ימים התפניתי שוב לטלפון, אותו טלפון שבגללו לא ידעתי, אותו טלפון שאפשר לי לנסות ולהאמין שהכול רגיל. באותו הלילה הצלחתי להתקשר, אני לא ישקר גם היה לי יותר זמן לעצמי (אחרת יכול להיות שגם אז לא הייתי מתקשר), אין מה לעשות הלימודים, העבודה והמרוץ אחר החיים לא מאפשרים לך לחשוב קצת מחוץ לקופסא. אז כן סוף סוף התקשרתי ואז שמעתי קול, קול מוכר, "היי שלום" הוא אמר "אני מנסה להשיג אותך כבר הרבה זמן...(שתיקה)..כנראה שמעתה מה קרה". " שמעתי מה שמעתי ?" שאלתי," מה כבר פספסתי?!". כדי שתירגע הקול אמר מהצד השני, "אני רגוע" אמרתי תוך ערבוב של מחשבות שהחל להציף אותי. "רציתי רק להגיד לך שהיא התאבדה וצר לי לבשר לך זאת". דממה נהייתה על הקו, שקט. שקט שלא הרגשתי כמותו מעולם, שקט מסחרר כמו שתיית בקבוק יין. הראש החל להלום בחוזקה שקר, שקר, שקר. "זאת סתם בדיחה גרועה" אמרתי לתוך פומית הטלפון, "בדיחה מטופשת". שוב הייתה שתיקה רועמת כאילו מנסה לומר משהו לא ברור. שוב הקול השיב "זה אמיתי לחלוטין אני לא ישקר לך על דבר כזה".

כמחשבת אינסטינקט ניתקתי את הטלפון הארור, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא מסוגל לדבר. פשוט פחדתי, ממה?  אני לא יודע. הרי רק לפני מספר ימים קבענו להיפגש, קבענו והחלטנו שיהיה יותר טוב, שיהיה יותר כיף, שהאחד יהיה שם בשביל האחר. את הצחוק המתגלגל והתודה שהיא אמרה לי כל בוקר שהייתי מספר לה בדיחה. אולי בעצם הישלנו את עצמנו, הולכנו את עצמנו שולל כאילו שבאמת הכול יפה ואופטימי. ואולי זה סתם הייתי אני זה שלא הבין את אותם שיחות ארוכות בלילה על החיים ומשמעותם. אולי באמת לא הבנתי מה מצפים ממני מה עלי לעשות בכדי שאסון זה לא יקרה.

לאחר השיחה נשארתי עם השאלות, למה? מדוע ? למה אנשים בוחרים בכך מבלי להסביר?, רק שיזרקו מילה שנבין קצת יותר, אמרתי לעצמי, אבל כמובן זה לא יעזור. מכל החיים ישאר דבר אחד בטוח, הזיכרון. הזיכרון החיובי מהחיוך וחדוות החיים, הזיכרון הטוב מהרגעים הקטנים שעוד נותרו חקוקים להם בין ים המחשבות. מעין מצבת זיכרון אחת מיוחדת, מצבת זיכרון לא מוחשית אך שומרת רק את היפה והפרטי שלך. שום פרשנות, שום הסברים, רק אותם רגעים שלפני, לפני אותו טלפון ארור. וכמובן הזיכרון האווילי של היום הנהדר שטוף השמש בו ישבתי על הדשא ובהיתי באוויר.

מכאן רק נשאר לי להקדיש טור זה לאותה ידידה שהשאירה לי את אותם הרגעים שנחקקו בזיכרוני, תמונות של חיוך, צחוק מתגלגל ועניים בורקות, ולהזכיר לכולם שמחר יום חדש.