פעם לפני קצת יותר משנה הבטחתי שאני אציג פה דברים שעשיתי בעברי היצירתי הרחוק.

באותה פעם גם היזכרתי לעצמי שאחת הסיבות לפתיחת בלוג היתה לתעד את היצירות שלי. זה היה אחרי שנוכחתי שאת רוב היצירות שלי במהלך השנים חילקתי כמתנות. כמובן שאני לא מתחרטת על אף יצירה שנתתי אבל קודם כל אני בטוחה שאני כבר אפילו לא זוכרת את כולן וחבל,  וחוץ מזה היה מענין לראות אם היתה איזושהיא אבולוציה  יצירתית.

אז הרשומה הזאת מתחילה פעם...כשלמדתי לסרוג במסרגה אחת מסבתא שלי. לסבתא שלי (ז"ל) תמיד היתה מסרגה ביד. כשהיינו קטנות היא סרגה לנו קרדיגנים מסוגננים שנסגרו תמיד בכפתורים חלקים ועגולים או בכפתורי פנינה. בקיץ (כן פעם בקיץ היה פה חם ולאנשים לא היה מזגן בבית...) היא עברה לסרוג doilies. פעם כששאלתי אותה מה היא תעשה עם כולן היא הודיעה לי שהן בעצם שלי או יותר נכון שלנו הנכדות שלה. נדוניה... ברור שממרומי גיל 15 או 16 זה היה נראה לי הדבר הכי מיושן והכי לא קולי בעולם. הייתי מספיק מנומסת לא להגיד שום דבר אבל מובן שבפנים הייתי בטוחה שלאדם מודרני שכמותי אין שום צורך במשהו ארכאי כמו נדוניה...

קצת לפני השרות הצבאי שלי תקפה את המדינה קדחת תחרה-כל מי שהחשיבה את עצמה סרגה (קרשה?) לעצמה מפות, מפיות, וילונות ושלל אביזרים. הטרנד לא פסח עלי וגם אני סרגתי במרץ, דוגמאות היו בשפע ובחינם-כל עיתון נשים שכיבד את עצמו פירסם שלל דוגמאות שניתן היה לסרוג.

הנה אחת-היא פרושה דרך קבע על שידה בכניסה לבית שלנו ונסרגה מתוך גזיר עיתון כלשהו שכמובן לא שרד את השנים.

אחר כך סרגתי עוד כמה

סליחה על הקמטים הן נשלפו מהארון ללא הכנה מוקדמת...

ואז החלטתי ללכת על גדול! מכיון שאת רוב הסריגה שלי בצעתי בלילות שמירה החלטתי שצריך לסרוג משהו שיקח הרבה זמן ולא יגמר מהר...

כיסוי מיטה.

זוגי.

יש כאן לפחות קוראה אחת בבלוג שראתה אותו בהיתהוות ויודעת שהוא אכן לקח הרבה זמן. מובן שהוא גם נהיה יותר ויותר כבד ולקראת הסוף הוא כבר תפס את רוב המקום בתיק השמירה שלי.  לכבוד הרשומה הזאת הוא יצא מהמחבוא ונפרס על הספה בסלון. נרשמה התעלפות קלה מצד הבנות...

חדי העיין יבחינו כבר בכיתמי ארון...

קצת תמונות מקרוב כדי שתראו את הדוגמה

כבר אז מבלי לדעת סרגתי הליקס אמנם לא כפול אבל ...

הפרוייקט הזה היה כנראה מספיק גדול בשביל לגרום לי לעזוב את הסריגה לתקופה מסויימת ולחזור אליו אחר כך רק לפרוייקטים הרבה יותר קטנים....

למזלי הזמן שעבר גרם לכך שהמפיות של סבתא שלי כבר לא נראו לי ארכאיות אלא לגמרי שוות והן כמובן מצאו את דרכן אלי.

אז הנה כמה דוגמאות למה שסבתא שלי סרגה לי

ועוד אחת

ומקרוב-כי באמת אין דברים כאלה

תודה שהגעתם עד הלום. שבוע נהדר שיהיה.