הכל התחיל לפני חצי שנה עת "חגגתי" יוםהולדת גדול מידי. למה המרכאות? כי ממש לא מצאתי סיבה לחגיגה. הייתי עצובה עד דיכאון (מכל מיני סיבות יום ההולדת רק הוסיף שמן למדורה), הודעתי לכל סובבי שלא יעיזו לחגוג לי שלא לדבר על להפתיע אותי במיני הפתעות (לא שיש סכנה כזאת אבל רציתי להיות בטוחה מעל לכל ספק) ובאופן כללי כל העסק פשוט דיכא אותי. באותו חודש חוגגים יחד איתי שני חברים טובים. כל שנה אנחנו מחליפים מתנות יום הולדת ( אפשר לראות מה שהכנתי להם כאן וגם פה ). לי לא התחשקה שום מתנה וגם הם לא היו במצב רוח לחגיגות. סיכמנו שתאריך זה באמת שרירותי ואולי עוד כמה חודשים יחזור לשלושתינו מצב הרוח ונחגוג לעצמינו. יש לי רעיון יותר טוב אמרה ד. " בואו נקבע באביב באמצע הדרך בינכם וביננו-איפושהוא באירופה לסופשבוע, זאת נראית לי אחלה דרך לחגוג" ואללה? סגרנו. עוד לא נולד מי שיכול לעצור את הזמן.... הימים נקפו, חשבנו על מקום, תאריך, מה רוצים לעשות  ובתחילת מאי נפגשנו לנו  בוינה המוזהבת לחגיגת ימי הולדת  מרובעת (כי בנתיים זה כבר היה חודש מיום ההולדת של גבר הבית) .

וינה קבלה את פנינו בגשם אבל עם הבטחה לימים שטופי שמש שהתקיימה במלואה.
שוב לא יכולנו שלא להתפעל מכך שרכבת 'שלוש תחנות מטרו והליכה של 300 מ' הביאו אותנו משדה התעופה היישר למלון. אנחנו ישנו פה. מומלץ ביותר מבחינת המיקום והמחיר/למחרת בבוקר הקצנו לשמיים כחולים ושמש אביבית.  מזג אויר ראוי לחגוג בו ימי הולדת.

 הטיול שהורכב מרצונותיהם של ארבעה חתני שמחה התאפיין במיוחד בזרימה....

הלכנו יותר מידי?-בואו נשב לשתות משהו,

אחרנו לספינה-?אפשר לבלות שעה בשמש ( חוף ים גירסת וינה-אפילו נשרפנו...),

המוזיאון גדול מידי?-אפשר לנוח מול החלון הגדול... הבנתם את הכוונה.

הבנתם כבר שזה לא הולך להיות פוסט המלצה קלאסי על וינה עם הסברים מה כדאי לראות כי באמת שאי אפשר להגיד עלינו שהייתה לנו תוכנית סדורה ומגובשת, המטרה היתה מעל הכל לבלות זמן עם חברים שיוצא לנו לראות בממוצע פעם בארבע שנים.אבל פטור בלא כלום אי אפשר אז אני אכתוב את אשר על ליבי ומקלדתי...

 וינה מעל הכל עיר יפה. נעים מאד לטייל בה-רחובות רחבים ונקיים, המון ירוק, מטופח  להפליא. קל להתמצא גם ברגל וגם בתחבורה ציבורית-גילינו למשל שיש שני סוגי כרטיסים יומיים-כרטיס ל24 שעות וכרטיס שנקרא shopping והוא תקף משמונה בבוקר עד שמונה בערב ועולה כמובן הרבה פחות. קונים כרטיסים מהמכונה שמתקשרת למרבה הנוחות בגרמנית אנגלית וצרפתית (ואולי גם איטלקית?).

חלק גדול מהוינאים לא דוברים אנגלית או דוברים אותה בצורה בסיסית מאד. אין בעיה להסתדר -בדרך כלל הם מאד נבוכים מהעובדה שהאנגלית שלהם לא מספקת ועושים הכל כדי להיות מובנים.

אז מה עשינו?

מוזיאונים-אנחנו דגמנו אחד ביחד ואחד ביום שהיינו רק האיש ואני.

 יש בוינה רובע מוזיאונים שלם וזה חוץ מהעובדה שבכל ארמון בעיר יש תערוכות מתערוכות שונות.

 אנחנו ראינו תערוכה בLeopold Museum שהיכריזה על עצמה כתערוכה של גוסטב קלימט אבל התבררה בעצם כתערוכה רטרוספקטיבית של האמנות בוינה  מתחילת דרכו של קלימט וחייבה קריאה מדוקדקת של הכל כדי להבין משהו.

ביום האחרון שבו היינו רק אני והאיש (החברים שלנו טסו בבוקר ואנחנו בערב) הלכנו לבית ולמוזאון של Hundertwasser .מומלץ בכל פה.

אחר צהריים אחד עלינו על ספינה ושטנו על הדנובה. לקחנו את המסלול הארוך שהוא כזה בשל העובדה שעוברים פעם אחת מתעלת הדנובה kנהר ופעם שנייה מהנהר לתעלת הדנובה.

כל מעבר כזה נעשה דרך lock שבו הספינה נסגרת בתוך תא והמיים בתא עולים (או יורדים) בfדי להשתוות בגובה עם פלג המיים שאליו היא עוברת.  חינוכי ומשעשע.

לאורך הגדות יש בתי עץ קטנים שכנראה משמשים כבתי קייט.

ודי הרבה גרפיטי...

 את בוקר שבת בילינו ב Nash markt   שביום יום הוא שוק אוכל אבל בשבתות הופך לשוק פשפשים.

מקושי דלת מיוחדים בכל מיני צורות...

מטריושקות בכל מיני גדלים וצורות...

גם המדע סופו בשוק הפישפשים....:-(

חלק השוק הקבוע והמקורה עדיין מוכר אוכל מה שגרם לנו לקנות מגוון דברים ולאלתר פיקניק בפארק. אף טיול לא מושלם בלי פיקניק...

אם באוכל אנו עוסקים-יום קודם הגענו לשוק אוכל שקראנו עליו ושהיה בפארק המרכזי של וינה Stadt Park. המון המון דוכנים ממוקמים בתוך אוהלי בד לבנים והמון וינאים עליזים כולם ללא יוצא מהכלל עם כוסות יין.

היסתבר שזהו יריד שמציג אוכל מאזוריה השונים של וינה מה שהיסביר את העובדה שהיינו די הזרים היחידים שם. עניין היין התברר גם הוא במהרה-אפשר לשכור כוס זכוכית (תמורת 2EURO שמוחזרים כשאתה מחזיר את הכוס) ומכיון שכל דוכן שמוכר יין מציע טעימות של מרכולתו תקבלו אפשרות לשתות הרבה יין במחיר של מקסימום 2EURO (לתהייתכם כיצד מרויחים-זה ממש פשוט -הרבה מהכוסות לא מגיעות לכדי החזרה...). גם פה דגמנו לנו ממגוון מעדני אוסטריה לארוחת צהריים.

אזהרת דיאטה-וינה לא מקום שקל לשמור בו על משקל-האוכל מורכב רובו ככולו ממנות שכוללות בשר ותפוחי אדמה ועדיף לא לדבר על הקינוחים והעוגות בכל פינה. (אני דגמתי את הקינוח השני משמאל-שוקולד מריר ופטל...)/

בהמשך למסורת שהיתחילה בטיול שלנו לארצות השטוחות גם כאן כתבתי יומן מסע. מחברת רגילה שבה אני כותבת מה עשינו בכל יום ואוספת לתוכה מזכרות ממזכרות שונות כגון כרטיסי מטרו, תמונות מתוך בורשורים וסתם שירבוטים והגיגים שלי. מצאתי שזה מסדר לי את הטיול  גם מבחינת תעוד וגם מבחינת מחשבות ואני שמחה שזה כבר הטיול השלישי שאני עושה את זה. הנה ככה היא נראית עטופה במפה של וינה..

הצצה פנימה...

  הדף הזה (ועוד כמה) הושארו בבית (מודבקים במקומות אסטרטגיים) לבנות שנשארו מאחור-כן נסענו לבד, בלעדיהן, הפעם האחרונה שעשינו זאת היתה לפני 12 שנה. לווה בדפיקות לב מואצות (שלי...)  אבל עבר בצורה חלקה ונטולת ארועים מיוחדים.

תודה שחגגתם איתנו 206.5!

הו אמסטרדאם...

היתבקש לא?

 אחרי שהחזרנו את האוטו קנינו כרטיס ל 72 שעות לתחבורה הציבורית. הכרטיס טוב לשימוש בטראם, מטרו ואוטובוסים. זה כל כך נוח וזה מתפקד כל כך טוב ! יש בתחנות לוח עם השעות וכשכתוב שהטראם מגיעה ב 17:20 אז היא באמת מגיעה בשעה הזאת. מכריזים על כל תחנה בשם וגם מה יש מסביבה (אם לא היית בטח באיזה תחנה לרדת בשביל המוזיאון...). נוחות קלות ושרותיות. דברים שלא נתקלים בהם בלבנט...

ואם כבר מדברים על נוחות-אפילו לאופניים עושים כבוד ויש להם חניון. רק שלהם.

אז הגענו לנו עם הטראם לתחנת הרכבת המרכזית באמסטרדאם ומשם לקחה אותנו הבלרינה לכיכר המרכזית (Dam square) שבה שוכן   ארמון שמתפקד עכשיו כמוזיאון. התערוכה שמוצגת היתה על שלטונו של לואי נפוליאון בהולנד. היה מענין הן מהבחינה ההיסטורית-לא משהו שבדרך כלל מכסים בלימודי ההיסטוריה וגם מהבחינה האסטטית. כי כמובן הצרפתים היו חייבים לשפץ... על אחת הספות היה תאור כמה שלמו על העץ כמה לנגר שבנה אותה וגם כמה לבד הריפוד עם ההערה ש "בסופו של דבר הוצאנו יותר כסף על בד מאשר על עץ...".

הכרטיסים זכו לתיעוד של כבוד במחברת

ארוחת צהריים טיול קצר ברגל ואנחנו מגיעים ליעד הבא שלנו "בית רמברנדט" .

הבית שנכנסים אליו מהמרתף מרתק ואוטנטי. רוב המידע היגיע מהעובדה שכל תכולת הבית נמכרה ואי לכך תועדה כשהאיש פשט רגל. ...

יש Odioguide שניתן בחינם והוא מצוין בהסברים שלו-מומלץ. (אבל אנחנו חבורה של 3 שוחרות אומנות ואחד מכור להיסטוריה אז אולי אנחנו לא דוגמה מייצגת) אני נשביתי לחלוטין בקיסמה של האטלייה שלו שגם היום היא חלום לכל מי שאי פעם חלם לצייר ברצינות.

מאוחר יותר הידגימו איך פעם עירבבו צבעים (זוכרים את טחנת הצבע? פה התקדמנו שלב...) והיסבירו שכל צייר עירבב כל יום רק את כמות הצבע שהוא היה צריך לעבודה. במידה ונשאר צבע היו שומרים אותו בנרתיק מיוחד שהיה עשוי משלפוחית שתן של חזיר...

 יש הרבה קטעים שנוגעים לענין בסרט המצוין "נערה עם עגיל פנינה" לצערי לא מצאתי  משהו רלוונטי להכניס כאן. אולי זה.

יצאנו מהמוזיאון כשהוא נסגר, כמובן ב 17:00. נוכח הבאסה הכללית של הבלרינות הצעתי שנחפש מקום שפתוח עד מאוחר. דפדוף במדריך הראה שבית אנה פרנק פתוח בשעות הקיץ "עד שעות אחה"צ המאוחרות" הגדרה קצת גמישה אבל החלטנו ששווה לבדוק.

מסתבר שהמוזיאון פתוח עד 22:00. עמדנו בתור בתורות כי בכל זאת חיכינו למעלה מ45 דקות.

איפוא אם לא פה תהיה חוברת בעיברית?

לא פשוט הביקור שם. בגלל התוכן כמובן אבל גם בגלל שמאד מאד  צפוף ואין כלכך אפשרות להקדיש לכל דבר את הזמן שרוצים להקדיש לו. קשה להישתהות וקשה לעכל. קצת ריחמתי על הורים לילדים צעירים שלא היכירו את הרקע והסיפור  וההורים עשו כמיטב יכולתם  להקיף נושא כל כך מורכב ומסובך בהסברים חטופים. "אבל למה?" זאת שאלה ששומעים כל הזמן (מילולית ופילוסופית...). יש על זה בכלל תשובה?

למחרת בבוקר פתחנו את היום-במוזיאון. מוזיאון ואן גוך נפתח לא מזמן לקהל אחרי תקופה ארוכה שהוא היה בשיפוצים. המוזיאון מקסים מודרני ומרווח ובנוי בצורה כרונולוגית וחכמה (מאד מזכיר את האופן שבו מוזיאון פיקסו בנוי) אבל... היה צפוף. לי זה קצת מקלקל את החוויה כשסביב כל תמונה מתגודדים המון אנשים במיוחד כי אני העדפתי לקרוא את ההסברים ליד התמונות ולא לקחת את האודיוגייד  (שהיה פשוט יקר).

ואן גוך הוא צייר שאני מכירה טוב אבל אפילו לי הצליחו לחדש כמה דברים.

כרטיסי הכניסה הם אומנות בעצמם

מכייון שידענו שאנחנו מתכננים עוד מוזיאון (חננות אני יודעת...) שברנו את העניין בשיטוט בשוק אלברט קופ.

היה נחמד ובאופן מפתיע לא צפוף.

למי שמצפה לראות כאן את השלל שרכשתי-אני מצטערת לאכזב. לא רכשתי ולו דבר אחד (אם לא מחשיבים את שיפודי העוף שטרפנו ארבעתינו...). אף לא חתיכת בד קטנטנה חזרה איתי הביתה. מכיון שיש לי מקום איכסון מוגבל ויש לי כרגע סטוק שעוד לא נגעתי בו החלטתי שאני אקנה רק אם באמת יהיה משהו שלא אוכל לעמוד בפניו. לא היה. תאמינו לי שהצטערתי-אבל עמדתי במילה שלי לעצמי.

נכנסנו לרייקסמוזיאום. הוא דווקא כן בשיפוצים ורק אגף אחד פתוח. אמנם ריכזו בו את כל הדברים שנחשבים לחשובים אבל צויין שיש לחזור למקום. ציורים של מאסטרים הולנדים כמו רמברנדט ווורמיר  שתמונת מוזגת החלב שלו גם מעטרת את הכרטיסים.

 והנה גם היפות שלי מצולמות בכיכר שלפניו

כרגיל השעה 17:00 ואנחנו מחפשים איך למלא את שארית היום.

הנה הצעה מענינת

משהו סמך קצת יותר מידי על התרגום של Google....אבל ההצעה מענינת ואנחנו עולים על סירה.

אמסטרדאם אכן יפה גם מהמיים. כשהולכים ברגל מסתכלים בעיקר על התעלות, מהמיים לעומת זאת מסתכלים בעיקר על האלמנטים הבנויים.

כרכובים, ומהם משתלשל הוו המסורתי שאליו מחברים גלגלת כדי להעלות דברים לקומות העליונות.

בית סירה-יש כמה אלפים כאלה באמסטרדאם.

אם מסתכלים טוב רואים דרך 7 גשרים....

אנחנו חוזרים למלון מרוצים שכבר יומיים אנחנו מצליחים להביס את השיטה ולנצל את כל שעות האור.

למחרת הוא היום האחרון שלנו באמסטרדאם ואנחנו מבלים אותו בנינוחות. הולכים לשוק הפרחים. מצטיידים בגבינה הביתה (" זה לא נוסע במזוודה שלנו..., למה בכלל צריך לקנות את זה? מספיק השוקולד"). אוכלים ארוחת צהריים במסעדת פאנקייק הולנדים, ואז מנצלים את העובדה שבימי חמישי חנויות פתוחות עד השעה 21:00 לשופינג.

למחרת אנחנו טסים בחזרה שזה לא משהו שהיה ראוי לציון אלמלא העובדה שבאופן לא ברור מצאנו את עצמנו טסים חזרה לארץ במחלקת עסקים.

הבלרינו נולדו  לכך נכון?

תודה שליויתם אותנו. לנו היה כיף מקווה שגם אתם נהניתם.

איפוא היינו? אה נכון בדלפט...

מדלפט נסענו למלון שלנו שהיה ממוקם בפאתי אמסטרדם מעל תחנת רכבת גדולה. חששתי שיהיה רועש-בכל זאת כל דקה עוברת רכבת. לא שומעים כלום. חוץ מרכבת יש בתחנה גם מטרו, טראם ואוטובוסים. אפשר להגיע לכל מקום בתחבורה ציבורית תוך חיבור בין כל האמצעים. רכשנו כרטיס ל 72 שעות שאפשר להשתמש בו בטראם אוטובוס או מטרו. נוח להפליא . לקנא. (לקנא זה לא טוב לעור הפנים...)

אנחנו נוסעים לנו לשיטוטים בהולנד הכפרית של פעם-והיום על הפרק כפרי דייגים, Markem ו- Vollendam.

הגענו ברכב אחרי ששוב גברת GPS סיבבה אותנו בדרכים קטנטנות ונפתלות. היום היתחיל מעונן ומטופטף אבל הישתפר בהמשכו והיה אפילו חם. חם כל כך שאנשים חלצו נעליים קיפלו מכנסיים ושיכשכו רגליהם במפרץ הימי הקטן  של וולנדאם.

גם הברווזים...

לא יודעת מה איתכם אני מראה של מרינה מלאת סירות ישר מכניס אותי למוד של חופשה רווית עצלות ותענוגות.

 אפילו ציירתי אחת שמצאה במיוחד חן בעיני.

הכול תיירותי להפליא אבל אנחנו מתמסרים לשיטוט ,

לבהיה בבתים המסורתיים והמטופחים ,לשמש שלא כל יום מופיעה פה וכמובן שלצי'פס ול-Poffertjes

(דרך אגב עיקר ההתמצאות שלנו באוכל הולנדי באה דרך הבלרינה הגדולה שיש לה לא מעט חברות ממוצא הולנדי שדאגו לחנך אותה... היא כבר חינכה אותנו).

אנחנו לוקחים את המעבורת בחזרה כדי לאסוף את האוטו שלנו וממשיכים בסיורינו בהולנד של פעם. הפעם אנחנו נוסעים ל Zaanse Schans (תנסו להגיד 3 פעמים רצוף ותקבלו מושג די טוב של מה זה שם "שובר שיניים"). המקום הוא בעצם מין פארק משוחזר של איך שנראתה הולנד פעם. בתים, תעלות, חוות וכמובן-טחנות רוח.

 טחנות רוח היו פעם נפוצות מאד בהולנד ושימשו למגוון עבודות שהמפורסמת בינהם היא טחינה של דגנים אבל הן שימשו גם ובעיקר לשאיבת מים (חשוב ביותר בהולנד שחלקה הגדול נמצא מתחת לפני הים) לניסור עצים, להפקת שמן ולעוד שימושים שונים. היום המודרניות כבר קרויות טורבינות רוח ומשמשות כמובן להפקת חשמל. זול וירוק.

 נשארו מעט מאד טחנות רוח בהולנד-הן נישמרות היום כחלק מהמורשת ההולנדית , רובן מופעלות על ידי מתנדבים  משוגעים לדבר. אנחנו נכנסנו לבקר (בעיקר בגלל קוצר זמן) בטחנת רוח אחת מפורסמת למדי שנקראת תחנת החתול (The Kat)  וטוחנת...צבע.

זה כמובן התאים בול לשלוש המציירות במשפחה לראות מקרוב איך מפיקים  Siena red(טוחנים רעפים מסיינה...)  וגם Persian blue (שמפיקים מטחינה של אבן חצי יקרה שנקראת Lapis lazuli ). הטחנה פעילה, עדיין טוחנת צבעים ומספקת אותם בעיקר לציירים מיקצועיים.  ידעתם שפעם כל צייר עירבב לעצמו את הצבעים? ולכל צייר היתה נוסחה סודית משלו...

שאלו אותנו איזה שפה אנחנו מדברים-אנגלית אמרנו. רגע אמר ההולנדי החביב בקופה-מאיפוא אתם? אה, אמר האיש במבוכה, וקצת בחשש, אנחנו מישראל... והופ נשלפה לה חוברת הסברים -בעיברית. יש לנו ב 59 שפות אמר ההולנדי הנחמד.

שוטטנו בכל ניבכי הטחנה שבניגוד אולי לתדמית הרומנטית שלה במציאות היא די חשוכה ומחניקה ולי לפחות היה די קשה לנשום שם עם כל האבק שבאויר. יצאנו משם לסיבוב זריז בפארק (שנסגר ב 17:00...)ומכיון שהיום היה עוד צעיר  (יש אור עד 22:00 זוכרים?) אז החלטנו להצפין על מנת לראות את הסכר המפורסם שנבנה על מנת לפטור את הולנד אחת ולתמיד מבעית ההצפות על ידי הים שהיתה מנת חלקה הרבה שנים. הסכר העצום הזה שנוסעים לאורכו עליו ומי שלא מודע סתם חושב שהוא נוסע לו על כביש  עם מיים משני צידיו.

במציאות מצד אחד ימה שנוצרה על ידי הסכר, מצד שני ים.  עצרנו באמצע בנקודת תצפית נוחה כדי להתרשם מהנוף

הבלרינות החליטו לתרגל...

למחרת המשכנו את מסעותינו בכפרי דייגים והפעם שמנו פעמינו לחיטהורן שנודע במערכת התעלות שלו שבה אפשר אפילו לשוט. ברור שזאת היתה התוכנית אבל למזג האויר היו תוכניות אחרות. כשיש גשם נכנסים למוזיאון. ל"מוזיאון" קוראים "בית מאט הישן" והוא בעצם בית חווה ישן שמשחזר את אורח החיים בהולנד בסוף המאה ה-19. חובבני אבל חביב. ידעתם שההבדל בן אופני נשים לגברים היה שלנשים היה פנס על האופניים? ומחממי ידיים מולבשים על הידיות...כאן כבר נתנו לנו חוברת הוראות באנגלית אבל שנייה לפני שיצאנו הבחנתי בחוברת בעיברית. ביקשתי. קבלתי. כאן יש בסוף אפילו קרדיט לישראליות שתרגמו את החוברת מהולנדית לעיברית.

הגשם לא שיתף פעולה אז הלכנו לאכול צהריים. למרות שלקחנו את הזמן ולא מיהרנו גם הגשם לא מיהר וכאן נישברנו והחלטנו ששייט בסירה כנראה לא יקרה היום אז המשכנו לנו לאתר הבא.נכון שעוד לא היה כאן מיגדלור? אז נסענו ל URK לראות אחד בפעולה.

יש משהו מאד הרפתקני במיגדלור. אפשר כמעט לדמין את הסערה המתקרבת ושומר המגדלור שממהר להדליק את המנורה בתוך הפנס.

וכמובן אי אפשר לתאר את הולנד בלי התופעה הבאה

גשר מתרומם.

טוב לא תמיד הוא מתרומם לפעמים הוא סתם זז הצידה כדי לתת לסירות לעבור. זה קורה כמובן כשסירה צריכה לעבור בתעלה והיא גבוהה מידי מכדי לעבור מתחת לגשר. אז הגשר עושה לה כבוד ומתרומם. אם חשבתם שאנו היחידים שצלמו טעות בידיכם. מכל המכוניות יצאו אנשים לצלם את הפלא.

החזרנו את המכונית וחזרנו למלון לצפות באולימפיאדה. מה חשבתם שויתרנו על כזה אירוע?הרשו לנו להמליץ על שדרני הBBC (ועל ה BBC בכלל...).

בחלק השלישי והאחרון-אמסטרדאם. נתראה בקרוב.