זה לא ממנהגי להתפלסף, לפחות ככה אני חושבת על עצמי. מי מכם שחושב אחרת מוזמן להגיד לי ולנמק...
בתקופה האחרונה אני חורגת מהמנהג וקצת מזה יהיה פה היום. רובינו לא עוצרים לחשוב על השאלה בכותרת הפוסט הזה. מן הסתם כי אנחנו מחשיבים את עצמינו בני חורין. יצאנו ממצריים ממש מזמן לא? אנחנו יכולים לבחור איפוא לגור, במה לעבוד, עם מי לחיות, מתי לצאת ולבוא ועוד כהנה וכהנה. אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים. אנחנו יכולים לעבור את כל חיינו הבוגרים (ובסוף למות...) בתחושה הזאת. לא כולם. חלקנו יעצרו בנקודה מסויימת "ויאלצו" לשאול את עצמם את השאלה " האם אני בן חורין?" הרבה פעמים השאלה הזאת תופיעה בצורה אחרת לגמרי תתחפש לשאלה אחרת כמו למשל-האם אני עובד בעבודה שאני אוהב? האם אני צריך להשאר עם בן הזוג שלי? למה רע לי?
כל השאלות האלה יגרמו לאותו אדם לצאת למסע. מסע רוחני. יש כאלה שיבחרו באמת לנדוד למחוזות פיזיים אחרים וכאלה שיעשו את זה מהכורסה. המידבר אגב לא נבחר סתם-הבחירה ללכת לכיוון מסוים במידבר היא שלך בלבד כי הרי מכל כיוון הכל נראה בדיוק אותו דבר-משמע אדם צריך לקחת אחריות על חייו כבר מהצעד הראשון. המסע הזה הוא אישי, אין מורי דרך. אבל אפשר להזמין מלווים , כאלה שהולכים במסע משלהם או שאוהבים אתכם ויתנו לכם יד במקומות שיהיה קשה.
מסע כזה בניגוד למסעות שעשינו בצופים אין לו יעד. הוא עצמו כל העניין. חלקו יהיה הטיילת בחוף תל אביב וחלקו מעלה עקרבים.
חירות זה לא מובן מאליו. הרבה דברים שקרו לי בשנה האחרונה היו ועודם בלתי מובנים לחלוטין. חלקם כנראה ישארו כך. מפתה להגיד שנכפה עלי המסע אבל זה לא כך. מרצון יצאתי אליו. מרצון ובפחד.
כשהולכים בדרך צריך להתאים את עצמינו אליה ולכל מיניי שינויים שהיא יכולה להביא כמו למשל שהמוזה שלי החליטה שהדרך שלה להתמודד על המסע הזה (אני מקווה שזה זמני...) היא בשינה...
הנה דוגמה לאופן שבו היא נרדמה לי..... ביקשו ממני להכין מגבת לילדון קטן ומתוק (ראיתי תמונה, חמידות לשמה!) מגבת דובי בצבע תכלת. אההה רגע... דובי בתכלת? זה יהיה יפה בכלל? אוי ויי מה הבטחתי? באו הבלרינות (AKA מלוות למסע ...) ואמרו " בטח יפה! כמו דובי אכפת לי!"
אההה ...נכון.
הלכתי לחפש מגבת תכלת (שזה השלב הכי מסובך בהכנה של המגבת הזאת. בהן צדק.)
הנה היא מדוגמנת על העוזר הנאמן שלי לענייני מגבות, מר האסקי.
תמיד נשארת חתיכת מגבת שאין לה שימוש. עד היום היא הצטרפה למגבות שהבלרינה לוקחת איתה כל פעם לשיעורי ריקוד אבל הפעם חשבתי שאפשר להשתמש בה גם. אז תפרתי סרט על השוליים ועשיתי אפליקציה של שם המקבל.
מר האסקי הוא עוזר נאמן ללא ספק...
הכל נארז בצלופן כך שאפשר לראות את החמידות (אבל מעצבן לצלם...)
צד שני
הנה עוד דוגמא מצויינת להרדמותה של המוזה שלי בימים אלו...
קיבלנו מתנה לפסח מהעבודה של גבר הבית. מתנה נפלאה מהרבה בחינות-קודם כל היא מתכלה (שמן, יין, ו3 סוגי ממרחים) חוץ מזה היא היגיע ארוזה ככה-
כל פריט בשקית בד לבנה עם הדפס כולם ביחד על מגש עץ חלק בצבע שמנת. חגיגה אמיתית וכר ליצירתיות.
אין לי מושג ירוק למה אני אהפוך את זה.
אני די בטוחה שהשנה תהיה לי גרסה אישית ופרטית של " אחד מי יודע" כזאת שיהיו בה דברים שקשורים אלי ולמסע שלי.
מאחלת לכולנו חג חירות אביבי שמח וטעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
