ביום שלישי מצלצל הטלפון ועל הקו אחותי שמזמינה לארוחת צהריים בשבת לכבוד יום ההולדת של האחינית שלי. והפעם מבשרת לי אחותי בשמחה לא מוסתרת-הפעם היא רוצה שתתפרי לה תיק! תיק ליציאה-כסף, מפתח ובקבוק מים...

הלו?????? היום יום שלישי! לי לוקח שבועיים להחליט איזה בדים אני בוחרת ! ועוד שבוע להחליט איזה מין גזרה אני הולכת להמציא! ואז אני רואה שחסרים לי כמה דברים ולוקח לי עוד זמן להגיע לסידקית של אלי ולקנות את מה שחסר לי!

אבל אם כבר מבקשים אז מי אני שאפשל? במקרה הזה האופציה של לתת את המתנה במועד מאוחר יותר לא תקפה אז כאמור אותגרתי...בחרתי בדים, הלכתי על גזרה פשוטה –ואז נוכחתי שאין לי מספיק בד והקטנתי את הגזרה, גזרתי גהצתי תפרתי.... היום בבוקר נשאר לי רק לצלם ולעטוף. אה וגם כרטיס ברכה... טוב זה כבר רגיל אני תמיד מוצאת את עצמי מכינה כרטיס ברגע האחרון. רק לידיעת מי שקורא פה ולא מכיר אותי- וזה הרוב המוחלט-אני זכיתי כל חיי לקיתונות של צחוק מסובבי על כך שלא היה דבר- עבודה סמינריונית,דו"ח מעבדה,עבודת דוקטורט...שלא היגשתי לפני הזמן. איכשהו כשזה נוגע ליצירה תמיד אני מגיעה לשניה האחרונה...

בואו ניתן לתמונות לדבר

הנה התיק מבחוץ

הבד החיצוני מכאן והבד של הרצועות מ"פיסות" .

והתיק יצא לגמרי דו צדדי-אם הופכים מקבלים מראה שונה יותר רגוע.

לזה צורף כרטיס שמתימר להיות סקראפי... אבל יכשל בכל מבחן אפשרי.

התיק נמסר היום והתקבל בשמחה . הופקו לקחים-אני צריכה כנראה לחשוב פחות (לפחות אחד היגדיר אותי כ  "חושבת את עצמה לדעת") ולעבוד מהר.

ולסיום שני דברים קטנים

הראשון-"תהל טלאים" חוזרת לפעילות עם חנות חדשה ומדליקה! אם אתם מחפשים שמיכת תינוקות מיוחדת כזאת שאין לאף אחד אחר-היא הכתובת. כאן זאת החנות שלה באטסי ופה בבלוג שלה אפשר לקרוא וליצור קשר וגם לזכות בבלוג קנדי שווה  ואז תהיה לכם או לאהוביכם שמיכה מיוחדת במינה.

השני-מידי פעם אני לא עומדת בפיתוי ובודקת כמה מנויים יש לי בבלוג. כל פעם אני מופתעת שאני מגלה שם עוד אנשים... אז רק רציתי שתדעו שזה מאד מאד משמח אותי ומרגש אותי שאתם חושבים ששווה לעקוב אחרי מעללי בבלוג ועוד יותר הייתי שמחה אם מידי פעם הייתם מביעים את דעתכם וכותבים תגובה. מבטיחה לענות.

שבוע קריר ורגוע.

לאט לאט נמחקים להם דברים מהרשימה...לא מזאת של היצירה מהרשימה האחרת. זאת שכתוב בה דברים כמו לכבש את הילקוט של הפיה, לקצר את המכנסיים (שלי...) ולקחת את האוטו למוסך. השבוע שעבר התחיל הימשיך והיסתיים בטפיפה גדולה. זה שיש בלרינה כולם יודעים מה שלא יודעים הוא שהבלרינה היתחילה את קריירת הריקוד שלה בכיתה ד' כשהיתחילה ללמוד סטפס. האמת אין לי מושג איך היא היגיעה לזה חוץ מלהניח שיש פה ענין של תורשה. כשהייתי ילדה אבא שלי דאג להראות לי (בקולנוע בטח שבקולנוע) כל סרט שהיתה לו איזושהיא נגיעה ולו הקטנה ביותר לריקוד הזה. וכך ראיתי סרטים של ג'ין קלי ופרד אסטייר , דני קיי ואפילו שירלי טמפל. מיותר לתהות מה זה עשה למוניטין שלי אתם יכולים לתאר את זה לעצמכם ללא עזרתי. הבלרינה כאמור היתחילה בכיתה ד' ונחשו מה? לפני שלוש שנים גם הפיה נדבקה בחיידק... אז הבלרינה רוקדת כבר בלהקה-בין השאר הם הופיעו בשנה שעברה במופע הסיום של המכביה והשנה בגמר אליפות המדינה בכדורסל בהיכל נוקיה. זאת גם הלהקה שנסעה בתחילת יולי לפראג.  את שתיהן מלמדת אותה מורה –כבר 7 שנים. השנה נערך ערב שכולו סטפס. זר לא יבין זאת-היה תענוג גדול לראות את כולם מופיעים. נכון זה תמיד תענוג לראות את ילדיך מופיעים (מין קטע כזה של הורים...) אבל בלי להיות משוחדת (ראיתי הרבה סרטים הרי...) הם הרימו מופע לתפארת. התמונות זה לא כי אפשר לראות משהו מהמופע-צריכים לראות (ולשמוע!) כדי להנות מזה, הן יותר כדי שתראו כמה הן נהנות מזה.

הנה הפיה

והנה הבלרינה

למרות שהיום כולם מפרסמים את תמונותיהם בפייסבוק בכל זאת נמנעתי מכלול אחרים בתמונות.

ערב הסיום היה הזדמנות מצויינת לעשות משהו למורה שלהן כדי להביע את ההערכה והתודה שלנו אליה.  היה ברור מה אני עושה –נרתיק לנעליים.

ככה נראות נעלי סטפס

 לנעלי סטפס יש כל מיני צורות אלה בעצם נקראות TAP SNICKERS –נעלי ריקוד שהיצמידו להן ברזלים בעקב ובחרטום (שזה למי שלא יודע מה שמפיק צליל הנקישה המפורסם בריקוד). אני תפרתי כבר לבלרינה כמה נרתיקים לנעליים אבל לדעתי הנעליים האלה דרשו גזרה שונה. רציתי לעשות משהו שיש לו נפח כדי להכיל את הנעליים בנוחות וחשבתי שהנרתיק הזה יהיה בחירה טובה. כמובן שזה לא היה פשוט-קודם כל הוא בלי בטנה ולא אהבתי את זה-חוץ מזה לא היה לי מושג מאיזה גודל להתחיל. אה-שכחתי עוד דבר-הנרתיק היה חיב להיות בשחור לבן ומקסימום עם קצת אדום....מובן שהתחלתי מהסוף ולהפתעתי מצאתי את מה שרציתי ממש קרוב לבית ב"פיסות" ואפילו במבצע!

אחר כך הלכתי לפתור את בעית המידות-פה עשיתי פיתוח מוצר קלאסי- התחלתי ממשהו שנראה לי במקרה הזה תפרתי נרתיק ראיתי איך הוא יוצא וכל פעם בצעתי מקצה שיפורים. זה למעשה לקח הכי הרבה זמן כי בכל פעם פרמתי וחתכתי ותפרתי מחדש (ביד...). בסוף היו לי מידות מדויקות. נשארה בעית הביטנה ובסופו של דבר תפרתי את הנרתיק-תפרתי בטנה הכנסתי את הבטנה לתוך הנרתיק וחיברתי אותה אליו בתך ניסתר. לא הפתרון הכי אלגנטי שיש אבל לא מצאתי אחר. מי שיודעת איך לתפור את הנרתיק הזה עם בטנה בילד אין-מהסוג שהופכים-מוזמנת להדגים.

הנה הוא

נכון שבד המפתחות הזה הוא פשוט מהמם? הוספתי באמת נגיעות של אדום בצורת ידית נשיאה ויויו חמוד שמחובר לנרתיק. צרפתי גם שקיק תחרה עם פתיתי סבון בריח נהדר-בכל זאת מאכסנים בפנים נעלי ריקוד...

היום הבאתי את הפיה לפגישת סיום השנה והתקבלתי במשפט "בוא'נה את גדולה ..." בחיבוק גדול ובתאורים נלהבים לכל הסובבים איך אחרי שכל השנה היא רואה את נרתיקי הנעליים של הבלרינה עכשיו גם לה יש אחד.

ציינתי שנתפר באהבה?

נסענו היום אני והגבר לראות את הפיה במחנה הקיץ של הצופים או כמו שהם קוראים לו משום מה היום מחנ"ק. אחרי שהתברר שהפיה לא סיפרה לנו בכלל שיש ביקור הורים ולכן פיספסנו את ההרשמה להסעה החלטנו שנגיע בכוחות עצמנו מה שחייב הליכה של כחצי שעה בשמש מהחניון למחנה.הפיה היתקשרה לפני שיצאנו ואמרה שאסור להכניס למחנה אוכל-אנחנו אמרנו שקראנו את ההוראות באתר ואנחנו יודעים. כבר בשער הבנו שאו שאנחנו היחידים שקראנו את ההוראות או שאנחנו היחידים שהתיחסו אליהם (אתם יכולים לשער מה התשובה לא?) כולם נראו כאילו הם בדרכם לפיקניק משפחתי עמוס מזונות.

חיפשנו לנו פינה לשבת בשקט שבה לא ישתלט עלינו ריח הג'חנון והבורקס. שאלנו את הפיה אם היא מאוכזבת שלא הבאנו אוכל-היא ענתה שארוחת הבוקר היתה ממש בסדר ושהיא לא רעבה. היא מאד שמחה שבאנו כמובן אבל אני לא יכולתי שלא לחשוב איך יוצאים ממין תסבוכת כזאת-מצד אחד היו הוראות מפורשות שעקבנו אחריהן-מצד שני היינו היחידים ... לא יכולתי שלא להזכר בכך שכשאני הייתי בצופים לא היה דבר כזה ביקורי הורים במחנה. וזה כובד על ידי ההורים אבל גם על ידי מי שקבע את הכלל. בסוף כיתה ט' יצאנו לקורס הדרכה של 10 ימים בחוות הצופים. מובן שאפילו טלפון ציבורי לא היה לנו אבל אחת מבנות הקבוצה חגגה יום הולדת במהלך המחנה והוריה החליטו להפתיע אותה ולהגיע למחנה עם עוגה. הם לא עברו את השומר, הם והעוגה חזרו הביתה-הוסבר להם שלמרות יום ההולדת ולמרות השמחה  אין ביקורי הורים... גם את העוגה לא נתנו להם להשאיר למה? אי אפשר לחלק אותה לכולם.....

בדרך חזרה הביתה חשבתי האם אנחנו מביכים את הבנות שלנו ואם כן האם הן אי פעם תודנה בכך?אני יודעת רק שבהרבה מיקרים יש לי ביקורת הרבה יותר קשה על עצמי מאשר להן עלי. דוגמה טובה היא המתנה שהכנתי לחברה לעבודה שעזבה למשהו יותר טוב (אני מאד מקווה!). בגלל שהבחורה אוהבת לאפות חשבתי שצנצנת שתיועד לעוגיות תהיה מתנה טובה. לא היתה לי שום התלבטות לגבי מה אני רוצה לעשות וכשסיימתי פשוט לא הייתי בטוחה שזה יפה.

הבטתי בה במשך שבוע-היא היביטה עלי בחזרה , לא היה לי שום רעיון איך לשנות אותה ולא הייתי בטוחה שהיא יפה. הבנות לא ממש הבינו מה אני רוצה . הבלרינה שנולדה יודעת מה היא רוצה פסקה שזה יפה וזהו, מאותו רגע אי אפשר היה להתלבט איתה יותר. הפייה בילתה בלשחק איתה וללטף אותה.

לפעמים צריך להמר אז פשוט נתתי אותה למרות שעדיין לא הייתי בטוחה והיא התקבלה בשמחה גדולה.

יחד איתה נמסר גם נרתיק בד לכל מה שתחפוץ הצבע נבחר אחרי עבודת ריגול לגבי צבעים מועדפים. הפרח בקצה לפי הדרכה מפה.

הנה הם באים-ימים של שקט....