הכל דבש

ביתי היקרה, היפה והאהובה חברה בדרור ישראל. זה התחיל בכיתה ה' כשאחרי התלבטות היא בחרה לעזוב את חוג הסיירים לטובת הנוער העובד והלומד (היא ניסתה להיות גם וגם אבל לא היו לה מספיק שעות ביממה בשביל זה) ומאז היא שם. מחניכה היא הפכה למדריכה, עשתה קורסים וסמינרים בכפר החורש ואחר כך בקיבוץ רביד, התגייסה לנח"ל, שירתה בקרקל והאריכה את שירותה הצבאי כדי להשתחרר עם הבנים של הגרעין שלה.

אחרי הצבא היא עברה לגור בקומונה של דרור ישראל ומאז היא שם. באה לבקר פעם בחודש בערך, כמעט לא מתקשרת, חיה את חייה העצמאיים בנפרד מהמשפחה. היא חיילת בצבא של דרור ישראל ונאטמת לגמרי כשאנחנו מנסים להסביר לה למה זה מדאיג אותנו.

גברת טלי חירותי סובר כתבה כתבה מאוד ארוכה על התנועה הזו וכשקראנו אותה, הגעתי אליה די במקרה, נחרדתי והזדעזעתי.

בשיחה עם לילי היא טענה שהכתבת הזו פשוט שונאת את התנועה ואת הרעיונות והאידאלים שלה ואמנם בבירור שעשיתי בעזרת גוגל גיליתי שמדובר באישה שנויה במחלוקת שלא כדאי להאמין לכל מילה שלה ובכל זאת, לטעמנו, יש משהו בעייתי קצת בהתנהלות של דרור ישראל וביחס שלה לחבריה הצעירים.

לא אכפת לי שהיא חיה בצניעות ומקדישה זמן ואנרגיות להתנדבות, היא בחורה נבונה ובוגרת ואם זה מה שהיא רוצה לעשות אין לי בעיה, אבל מטריד אותי מאוד שהיא כבר בת עשרים ושש ועדיין אין לה בן זוג רציני, ויש רושם שגם אין לה חשק ורצון להקים משפחה.

לא בוער לי להפוך לסבתא, אבל מדאיג אותי שהילדה שלי, שהיא כבר מזמן לא ילדה, גרה יחד עם עוד חבורה שלמה של שותפים, בלי פרטיות וכמעט בלי שום רכוש פרטי או תכנון לעתיד, ומתנהלת בחייה כאילו שהיא עדיין ילדה בת שש עשרה.

איך היא תבנה לעצמה חיים ותקים משפחה אם היא גרה עם קבוצה שלמה של חבר'ה? כולם אנשים ראויים וערכיים אבל בכל זאת... אין לה חדר משלה שאפשר לסגור או אפילו מקלחת פרטית שהיא רק שלה. היא חיה כמו קיבוצניקית של שנות החמישים, ואם הורי לא היו דואגים לה לחיסכון שהם שומרים למענה לרגע שתעזוב את התנועה היא הייתה חסרת כל. אנחנו דוחפים לה מידי פעם קצת כסף (היא אף פעם לא מבקשת) מתקשרים פה ושם לשאול מה שלומה ובעיקר דואגים בשקט.

אתמול דיברתי איתה קצת בגלל הכתבה ההיא (קיוויתי שלא תראו אותה היא אמרה באנחה) והיא אמרה שאחת הסיבות לכך שלא בוער לה למצוא בן זוג ולהפוך לאימא זה בגלל שהיא לא ראתה בבית דוגמה טובה לחיי משפחה מאושרים. אני מודה, זה קצת פגע בי. אנחנו אולי לא משפחה לדוגמה ויש אצלנו מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות, ולא פעם קיטרנו שקשה לנו והעול של גידול ילדים וחיי משפחה מעיק ומכביד אבל באמת היינו כל כך נוראיים? לא חושבת ככה. על כל רגע כועס ורע היו במקביל רגעים טובים של אהבה וצחוק ונחת. היו מסיבות וטיולים וארוחות משפחתיות. פה ושם היו קשיים כלכליים והיה מאבק להקים עסק שגרם למתחים, אבל זה היוצא מהכלל, הכלל היה חיי שגרה מסודרים, והורים אוהבים שנתנו גב חזק ותומך של משפחה אוהבת ואכפתית, או שאולי זה רק נדמה לי ואני בוחרת לשכוח את הרע ולזכור רק את הטוב?

אני לא יודעת, אין לי תשובות לזה. כל מה שאני יודעת זה שאני מאחלת לבת שלי וגם לבנים למצוא בני זוג אוהבים ותומכים ולבנות משפחות חמות כי עם כל הכבוד לאידאולוגיות האושר האמיתי נמצא, לדעתי, בזוגיות ובאהבה. 

פורים - שנת 1994

טיול בהרי הכרמל - 1996

הילדה הכי חמודה בעולם