הכל דבש

אתמול בצהריים, אחרי שנה שלמה של עבודה וחיסכון, והרבה איפוק ושקדנות, וכמובן הכנה מדוקדקת מאוד, נסע צץרץ לשדה התעופה והתחיל את הטיול הגדול של אחרי הצבא.

הוא דיבר ותכנן וחפר כל כך הרבה זמן על הטיול הזה עד ששכחתי שבסופו הוא באמת יטוס ולא יהיה יותר בבית, והנה, זה קרה.

ביקשתי ממנו שייתן לי את הטלפונים של הורי שלושת החברים שהוא טס אתם והוא הבטיח שברגע שהם יפגשו בנתב"ג הוא ישלח לי את מספרי הטלפון אבל במקום הם פשוט הקימו קבוצת ווטסצאפ בשם הורים מודאגים וצירפו גם אותי ומעכשיו נהיה מעודכנים כל הזמן. יש לנו גם סקייפ עם מצלמה ונוכל לקבל ממנו דיווח כמעט יום יומי.

בינתיים כבר יש לי תמונה שלו ושל החברים יושבים במטוס, מחייכים ומרוצים מאוד מעצמם. נקווה שהחיוך יישאר לאורך כל הטיול ושהם ישובו בשלום.

יום לפני הטיסה הוא עוד הספיק לקבל בדואר את המכנסיים המיוחדים שאחי הזמין בשבילו מאנגליה, מכנסיים עם המון כיסים ורוכסנים שהולמים אותו להפליא וללכת לשיננית ולרופא שיניים שבדק ואישר שאין לו חורים והכל בסדר, ורק אני שמכירה אותו טוב מרגישה שמאחורי כל החיוכים וההכנות והפעילות הוא קצת עצבני וטיפה חושש, ואפילו לחוץ מעט, אבל נחוש לטייל בכל דרום אמריקה ולמצות כל רגע.

הבית נראה פתאום גדול וריק והבלגן והמהומה שהוא היה עושה סביבו טיפה חסרים ומזל שיש לנו את הכלבים שגם הם מסתובבים חסרי מנוחה ולא מבינים למה החדר שלו סגור ולאן הוא נעלם.