כל שנה זה ככה, כל יולי אוגוסט אנחנו מתייבשים,
אף אחד לא חושב על דבש, רוצים רק ים וחו"ל, אנחנו משתעממים ולא מרוויחים כלום, ואז נגמרות הקייטנות, ונגמרים
הרעיונות ובדרך כלל גם הכסף. להורים המותשים יש סוף סוף קצת חופש והם מחפשים מה
לעשות עם הילדים, ואז הם מגיעים אלינו.
פתאום יש לנו דרישה ואנחנו נענים ברצון ועובדים
במרץ. הם נהנים ולומדים, אנחנו נהנים ועושים קצת כסף וכולם מרוצים. לתוך האידיליה המתוקה
הזאת נפלו עלי יומיים מטורפים ותזזיתיים שהתחילו עם הסנדל הקרוע של ג'ינג'י. פתאום
נקרע לו הסנדל ולא היה לנו זמן לקנות לו חדש כי קבענו עם קבוצה, ובינתיים קרו עוד
דברים - התקשר הרואה חשבון והודיע לנו שכל מה שעשינו עד היום שגוי, לא דיווחנו כמו
שצריך על ההכנסות שלנו ורשות המיסים רוצה להיפגש איתנו וזה עלול להיגמר לא טוב. מה
שמסבך הכל עוד יותר זו העובדה שעברנו ממעמד של עוסק מורשה לעוסק פטור והיינו
צריכים לשנות את הכיתוב בכספרית שזו הקופה הרושמת שלנו שעד היום די התעלמנו ממנה
כי פשוט לא הצלחנו להתמודד אתה. לא הבנו אותה וחשבנו שהיא שונאת אותנו ומאחר ורוב
המכירות שלנו הן באשראי חשבנו שמי בכלל צריך את הענתיקה המעצבנת הזו? טעות חמורה! מתברר
שהיינו צריכים להדפיס קבלה בכספרית לכל עסקה, גם לזו שעשינו באשראי. ומה שיותר
חמור - צריך לשנות את הכיתוב בחשבונות שהיא מפיקה מע.מ ל – ע.פ ואין לנו מושג איך
עושים את זה, והחברה שמכרה לנו את הכספרית דורשת שנשלם על הדרכה. 250 ₪ בעד בן אדם
שיבוא ויסביר, או 120 ₪ בשביל הסבר בטלפון.
אם זה לא הספיק אז גם התברר שטיפול
רפואי שרצינו לעשות לחמותי מצריך המון בירוקרטיה מסובכת שהסתבכה עוד יותר כי בקופת
חולים יוצאים לחופש בסוף אוגוסט, תחילת ספטמבר.
התעסקנו בטלפונים ובצעקות ובמריבות ואפילו
בתחנונים ותוך כדי כך התקשרו כל הזמן הורים שרצו לבוא והתקשו לקבל את זה שילד בן
שנתיים וחצי, גם אם הוא גאון של אימא וחכם כמו איינשטיין, לא יכול ללבוש חליפת
דבוראים וללכת לכוורת. מצטערים אין חליפות כל כך קטנות.
הלכנו לישון מותשים ועצבניים ומרגישים שהעולם
הקטן והבטוח שלנו עומד ליפול לנו על הראש ונגמור עניים וחייבים ומרוסקים כלכלית.
למחרת קמנו והמשכנו לנסות להתיר פלונטרים ולסדר
סידורים. הצלחנו לקבוע תור לחמותי לפני היציאה לחופש, ותודה למזכירה המקסימה של חדר
ניתוח ב'לין', ואחר כך טסנו לקנות לג'ינג'י סנדלים, ומשם טסנו למרכז המבקרים שם חיכו
לנו כבר הקליינטים שלנו בקוצר רוח למרות שלא איחרנו, בעצם הקדמנו קצת, אבל הם
הקדימו עוד יותר. בדרך עוד נזכרתי ששכחתי לקחת לנו ארוחת צהריים והתבאסתי, אבל אז
הופיע משגיח הכשרות שבעצם היה צריך להגיע בצהריים והתברר ששכחתי גם להביא כסף
שהיינו צריכים לשלם לו. מעז יצא מתוק, המשגיח הסכים להסיע אותי הביתה כדי שאקח כסף
וככה יכולתי לארגן לנו אוכל לצהריים ובדרך שוחחנו על הסינוסים של אשתו ונתתי לו
פרופוליס ויערת דבש שאולי יעזרו לה, וככה הרגשתי פחות לא נעים שטרטרתי אותו מאלוני
אבא לטבעון ובחזרה.
אחרי שהקבוצה הראשונה עזבה היה לנו זמן פנוי
שהתארך מאוד כי הקבוצה השנייה איחרה וככה הצלחתי לתפוס בטלפון שוב את החברה שמכרה
לנו את הכספרית (חברת I-PAY ) להסכים לשלם לה 120 ₪ באשראי
ואז סוף סוף לקבל הדרכה טלפונית איך לשנות את הכותרות בחשבונית. הכל הלך יפה מאוד
עד שהגענו לנקודה. הבחורה לא ידעה איך לשים נקודה בין הע לפ. וגם אחרי שמישהו
הסביר לה שצריך ללחוץ על שיפט היא לא ידעה איך לחזור למצב של אותיות ושל מספרים.
בסוף יצא שאני הקטנה
והלא מבינה גיליתי את הסוד, צריך ללחוץ על השיפט כמה פעמים ולראות מה כתוב במסך
הקטן ואז... עזבו אתם לא רוצים לדעת. סוף סוף סידרנו את כל האותיות והנקודות וניסינו לעשות סיכום והתברר
שיצא לנו רווח של מעל אלפיים ₪ שלא הרווחנו מעולם, כנראה בגלל ששיחקנו עם הקופה. רק אחרי
שעה של התעסקות עם הכספרית הארורה הזו ושפע קללות וזיעה קלטתי את הקטע שלה - היא פשוט מחשב מאוד לא מודרני ודי טמבל - והבנתי
שצריך לעשות זיכוי ואז הכל מתאזן.
גם אם הייתי מקבלת מדליית זהב לא הייתי מרוצה
יותר. תמיד ג'ינג'י היה המומחה אצלנו לענייני כספים וחשבונאות, ופתאום דווקא אני
שתמיד התרחקתי מהקופה הארורה והמסובכת הזאת הצלתי את המצב. חבל שלא התעסקתי אתה
עוד קודם, יכול להיות שאם הייתי מתגברת על הפחדים שלי אז היום לא היינו בברוך עם
רשות המס.
מחר יש לנו עוד שתי קבוצות ומהיום אני ממונה על
קבלות וחשבונות וסגירת הקופה, מי היה מאמין שאצליח להבין ולסדר משהו שכל כך רחוק ממני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: