הכל דבש

כמו תמיד חגי תשרי היו סחרחורת מתישה של עבודה. המוני בית ישראל מוכי חופש ועמוסי ילדים שצריך להעסיק ולשעשע, ועל הדרך לנסות גם קצת לחנך התקבצו במרכז המבקרים הצנוע שלנו, צלצלנו אלינו בכל שעות היום והלילה ותוך כדי כך שבשו את שם המקום שלנו באלף ואחת שיבושים משונים, חלקם מעליבים חלקם משעשעים. הכי הצחיק אותי הכינוי חוות הדבש אם כי אולי הייתי צריכה להיעלב?

מה כל כך מסובך בשם יערת הדבש? אולי כל הפרסומים של פסטיבל הדבש בלבלו אותם?

בזכות היחצני"ת החרוצה של מועצת הדבש התפרסמו שני צילומים חמודים שלי בעיתונים וכמו בכל שנה אנשים העדיפו לזכור רק מה שהיה להם נוח ושכחו שאנחנו לא מקבלים ילדים מתחת לגיל חמש כי אין לנו חליפות כל כך קטנות, והילדים הצעירים מידי בכלל פוחדים או סתם לא מבינים מה רוצים מהם, ומה נסגר עם השאלה האידיוטית הזו - כאן אתם מייצרים דבש? אם היינו מייצרים דבש היינו טורחים לגדל דבורים? איך הצלחת לצלוח את מערכת החינוך בארץ בלי לדעת שדבורים מייצרות דבש?

כל שנה זה אותו דבר והתרגלתי פחות או יותר, ופה ושם יש גם אנשים נחמדים שבאמת מתעניינים ואוהבים דבש. מה שאני לא אצליח להתרגל אליו לעולם זה לאנשים שמתלוננים שהדבש מתוק מידי, לכו לבקר במפעל ליצור בייגלה או חמוצים ולא יהיה לכם מתוק!

עוד קליינט מרוצה

האמת שמה שהכי הפחיד אותי לא היה העומס של החגים אלא הדאגה ממה שיקרה ביום שאחרי כי איכשהו (תמיד זה קורה לי) נפלו על יום שלישי, היום שאחרי החגים הידוע גם כאסרו חג, המון עניינים וסידורים. היינו צריכים להיות בבית חולים כרמל עם חמותי לטיפול, ותוך כדי כך ג'ינג'י היה צריך לעבור בדיקת עיניים כי התגלה לו חור במקולה, וחשבנו שאם אנחנו כבר בבית חולים אז אולי יעשו לה שוב בדיקת דם כי היא חשה שוב חולשה, וכנראה שספירת הדם שלה שוב ירדה מאוד.

זה היה יום לחוץ ומלחיץ, אבל הצלחנו לעשות הכל ועוד כמה דברים שלא תכננו. בדרך חזרה מבית החולים ג'ינג'י עצר בקופת חולים והספיק לעשות א.ק.ג. ועל הדרך גם חיסון נגד שפעת וככה גם אני קיבלתי חיסון, ובערב עוד הספקנו לקפוץ לרופא שלו ולסדר הכל לקראת הניתוח שבסוף נדחה לשבוע הבא, מה ששימח אותו מאוד כי בתחילת נובמבר מתחילים הלימודים באוניברסיטה.

בחג השני הגיע אלינו מדריך טיולים אחד וארגן שהשבת יעצרו אצלנו שני אוטובוסים עם מטיילים ולא רק יעשו פיפי וקניות אלא גם פעילות. אני מיד התנגדתי, אבל ג'ינג'י התלהב והסכים, ומאחר והוא כבר אמר כן לא יכולתי להגיד לא, ונאלצתי לקבל את הגזירה.

השבת היה לי את העונג המפוקפק להגיד לו אמרתי לך! זה לא שאנחנו לא רוצים להתפרנס אבל המקום שלנו לא ערוך לקבל קהל כל כך גדול. המטיילים האלה היו אנשים מבוגרים וחסרי סבלנות שרק רצו לזלול חינם דבש ולשתות קפה חינם, ועל הדרך לבלבל לנו את המוח ולטנף ככל האפשר את הסביבה. הם קנו ממש מעט, אבל אכלו המון ועוד כעסו עלי שהקפה נגמר ושלא היה יותר חלב (לתת להם קפה היה טעות גדולה) וכשאמרתי להם שאנחנו לא בית קפה אלא מרכז מבקרים הם טענו שאני חוצפנית

מדריך המטיילים שראה איזה ברוך עשו לנו הקליינטים שלו אפילו לא דרש את עשרת האחוזים המקובלים במקרים כאלה ולא התווכח כשג'ינג'י אמר לו שלא יגיע אלינו יותר וברח על נפשו במהירות, משאיר אותנו עם הבלגן והלכלוך. אחרי שהם הלכו סוף סוף הרגשנו כאילו צלחנו נחיל ארבה.

גם השבוע הבא עומד להיות מאתגר מאוד. ביום ראשון אני צריכה לנסוע לחיפה לסדר משהו באיזה משרד ממשלתי שאין לי מושג איפה הוא בדיוק, אני מקווה שאני לא אלך לאיבוד, ומאחר ואני לבד אסע באוטובוס ולא אצטרך לדאוג איפה לחנות, אבל חמותי מבוגרת מידי בשביל תחבורה ציבורית, וביום שלישי אני צריכה לקחת אותה לרופא בהדר, ואני בלחץ. אין לי מושג איפה אני אמצא שם חנייה ואיך אני אסתדר עם אישה מבוגרת שזזה בקושי.

ביום שני ג'ינג'י מתחיל ללמוד ואני חוזרת להתנדבות במועדון המחשב עם תלמידים חדשים. צץרץ הולך לקורס ושבוע אחר כך יהיה כנראה הניתוח של ג'ינג'י ובסוף השבוע הבא הורי עורכים לכבודי ולכבוד דודה שלי יום הולדת במסעדה. היא בת 65 ואני בת 60. סיבה לחגוג ללא ספק אבל יצפו ממני לנאום ואני חוששת שג'ינג'י לא יוכל להשתתף כי אחרי הניתוח הוא יצטרך לשכב שבוע בלי לזוז.

בתוך כל הבלגן של החגים הורי עוד הספיקו לקחת אותי לקנות לי שמלה יפה ונעליים תואמות ואפילו קניתי גרביונים ותכשיט שיהלום את השמלה. מה פלא שאני מרגישה כמו סינדרלה קשישה.

כך היינו - דודה שלי ואני

אספתי את כל התמונות הישנות שלי ושלה ועשיתי אלבום דיגיטלי. אני רק מקווה שהוא יגיע עד היום הולדת

היום לפני 36 שנים נישאתי לג'ינג'י. אני לא מאמינה כמה מהר חלפו השנים הללו, לאיפה עף כל הזמן הזה?

בגלל העבודה לא יכולנו לחגוג כראוי והאמת שאנחנו די חלשים בחגיגות. מה לעשות, אשכנזים... כל החודש הקודם היה מתיש מאוד, ג'ינג'י עבד בחפירות בית שערים והשאיר לי לטפל בכל ההזמנות של לפני ראש השנה. היו די הרבה ובמשך חודש תוזזתי לפה ולשם ולא נחתי רגע. האמת שדי נהניתי מזה, להיות האחראית, לעשות ולהחליט לבד. לפני עשר ועשרים שנה לא הייתי מעזה אבל עם הזמן צברתי ניסיון וביטחון ולמרות הקשיים והלחץ עשיתי זאת ובהצלחה.

גם ראש השנה לא היה פיקניק. עשו המון פרסומת לפסטיבל הדבש ובעיתונים פורסמו שתי תמונות שצילמתי ופורסם מרכז המבקרים שלנו, מה שהביא לנו זרם של מבקרים להוטים. הישראלים הם קהל קשה ותובעני ומאוד לא צייתן. בזבזנו המון אנרגיות בוויכוחים עם הורים שהתעקשו לעשות סיורים בכוורת עם ילדים צעירים מידי ואני חושדת שפה ושם גם שיקרו לנו ואמרו שילדים בני שלוש וארבע הם בני חמש וזה כמובן לא צלח. ילדים צעירים פוחדים מלבישת חליפות ואין להם עניין בחרקים ובמחזור החיים של דבורים והם פשוט סירבו ללבוש את החליפות. חבל שאנשים לא מבינים שאנחנו מדברים מתוך ניסיון רב שנים ומתעקשים כמו חמורים שהילד בוגר לגילו ומאוד מתעניין בדבורים, זה שילד נהנה לזלול דבש, למרוח לנו את הדלפק ולבלגן את פינת הטעימות שלנו לא אומר שהוא באמת רוצה ללמוד על דבורים.

היום התחיל לא טוב, על הבוקר גיליתי במטבח, בתוך צלחת עם פירורי עוגה, ג'וק ענקי. הייתי לבד בבית כי ג'ינג'י היה בטיול עם הכלבים ונאלצתי להילחם בפולש לבד. אחרי מרדף מורט עצבים על השיש הצלחתי ללכוד אותו ולהרוג אותו. ניצחתי אבל לקח לי די הרבה זמן להירגע ולהפסיק לרעוד.

בצהריים נסענו למרכז המבקרים לקבל כיתה של ילדי בית ספר בני שבע. ג'ינג'י קיבל את ההזמנה וזו הייתה לדעתי טעות. הם תכננו לעשות גיבוש כיתתי ומשום מה חשבו שפעילות בכוורת זה רעיון טוב. זה היה זוועה. ילדים איומים, צעקניים ומפונקים שלא הפסיקו לצרוח ולהשתולל ולא נתנו לאף אחד לדבר ולהסביר. המארגנת אמרה שיבואו 30 ילדים עם כמה הורים מלווים, בפועל באו פחות ילדים אבל כל אחד בא עם הורה או שניים וחלק גם עם אחים קטנים. ביקשנו שיתחלקו לשתי קבוצות ובפועל כולם נדחפו בצרחות איומות לקבוצה הראשונה והיה בלגן נוראי. מתברר שג'ינג'י הסכים שהמלווים לא ישלמו על הפעילות אבל מאחר והיו יותר מלווים מאשר ילדים יצאנו בהפסד. הוא גם לא הבין שהם מתכננים לאכול קודם ובעצם הם אכלו כל הזמן ורצו הלוך ושוב עם אוכל והשתוללו על המדרגות שמובילות למרכז המבקרים וכל הזמן צרחו בטירוף. ההורים סתם ישבו להם בצד ונתנו להם להשתולל ועוד נעלבו כשצעקתי על הנסיכים המתועבים שלהם שיפסיקו להיתלות על המעקה וישתקו קצת.

מתי בני אדם בארץ נעשו בהמות מגעילות כאלה ולמה הורים לא טורחים לחנך ילדים בכיתה ב'? מה יהיה כשהם יעשו מתבגרים? חזרנו הביתה מעוכים ומותשים ובלי כוח או חשק לחגוג.

מחר שוב יום עבודה, נקווה שהפעם יהיו אנשים קצת יותר שקטים.