הכל דבש

לצערי הרב נעדרתי מזה כמה שבועות מהבלוגוספרה. אני עמוסה וטרודה וגם כשאני מגיעה למחשב אני עייפה מכדי לקרוא ולהגיב.

מאז שג'ינג'י השתחרר מבית החולים אין לי רגע פנאי. למרות שהרופאה שלו גזרה עליו לשכב ולזוז מעט ככל האפשר הוא מתמרד ופשוט לא מסוגל. קשה לו לשכב סתם ככה ובטח שלא באביב - העונה הבוערת של הדבוראים. אם לא די בכך גם התחיל סמסטר חדש באוניברסיטה והוא לא מוכן לוותר על הלימודים בגלל עניין פעוט כמו ניתוח. 

הפתרון הוא להפוך אותי לנהגת שלו. אני מסיעה אותו לפה ולשם וממלאת שליחויות מטעמו. ביום חמישי שעבר הסעתי אותו למרפאות חוץ, השארתי אותו שם ונסעתי לעיר התחתית למסור כל מיני מסמכים. התרוצצתי שעות מפה לשם ואחר כך החזרתי אותו הביתה וכמובן שחזרתי הרוסה מעייפות וממתח. אני נהגת די הססנית ולא מנוסה בנהיגה בעיר (ולדעת ג'ינג'י נהגת זוועתית) וזה שהוא יושב לידי, נהג ותיק יותר ומאוד ביקורתי, וכל הזמן מעיר לי הערות מטריף אותי וגורם לי לאבד את חוש הכיוון ואת הסבלנות. בשבת עבדנו יחד וכרגיל היה קשה ומתיש ואתמול נסענו לנהרייה, אני התייבשתי ברכב והוא עבד. שוב חזרתי הרוסה לגמרי, גם הוא התעייף נורא אבל אני עוד הייתי צריכה לנסוע לפה ולשם... מזל שהוא לפחות לקח את הכלבים לטיול.

וכרגיל אצלנו הצרות באות בצרורות והרכב הגדול שנועד לעבודה בדבורים נתקע משום מה ולא מניע. זה לא המצבר ככה טוען המכונאי שהוזעק אלינו אלא איזה בעיה בחשמל וצריך לגרור אותו לחשמליה בתקווה שהם יושיעו. המון בעיות, כל פעם בעיה חדשה, פותרים אחת וצצות שלוש חדשות.

במשך שנים התרגלתי לסמוך על הבעל ופתאום הוא חסר ישע, תלוי בי, עצבני ומבוהל, מנסה להמשיך בחיים ומתקשה בכך וחרד בגלל הראיה שלו שלא משתפרת למרות שהרופאה טוענת שהכל בסדר, הרשתית אוחתה כראוי ועכשיו צריך רק להמתין שהכל יסתדר, עניין של זמן, אבל ג'ינג'י לא מאמין בהמתנה סבלנית וקשה לו לשבת ולא לעשות כלום.

לכבוד יום הולדתו קנינו לו, (אני והורי וגם אימא שלו תרמה) סמרטפון חדש. קניתי לו טלפון גדול וחזק של סמסונג (J3 אם זה אומר משהו למבינים) ואני מתקשה מאוד להסביר לו איך להשתמש בו. הוא כל הזמן מתלונן ומתקשה להפעיל את המכשיר הכל כך פשוט הזה. היום העברתי אותו למצב פשוט, אני מקווה שזה יעזור.

בקיצור, החיים קשים לאחרונה ועד שג'ינג'י לא יחזור לנהוג שוב לא נראה לי שהם ישתפרו