הכל דבש

אתמול אחרי הצהריים, בערב ערב חג הפסח הסמרטפון היקר והדנדש שלי שבק פתאום חיים לכל חי.

אחרי בירור נואש בגוגל הבנתי שזה קורה לפעמים לאל. ג'י. בעיקר לחדשים כמו שלי. לוח האם או משהו כזה מת פתאום ואין ברירה אלא לרוץ ליבואן ולדרוש שיתקנו או יחליפו או לפחות יתנו משהו חלופי.

במקום להתכונן לפסח ולאפות עוגה ולקנות מתנה לחמותי שאנחנו שוב עושים אצלה את החג התרוצצתי במעבדות תיקון ורבתי עם כל מיני שלא הבינו שאני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת בשום פנים ואופן להמתין עד אחרי החג כדי להתחבר שוב לעולם המודרני ושאין לי זמן להתרוצץ פה ושם עד שאמצא מישהו שיסכים לממש את האחריות ולתקן או להחליף או לפחות לתת מכשיר חלופי.

הבעיה שדווקא ביום שישי זה מעט מאוד אנשים עבדו ואלה שכן הופיעו לעבודה עשו זאת בחוסר רצון ובחמיצות רבה וכולם ציפו ממני לחכות עד אחרי החגים וממש לא הבינו למה זה לא בסדר להניח לי לנסוע מפה לשם מעפולה לקריות ומשם לחיפה או אפילו לנהריה כדי לתקן תקלה שהיא לחלוטין לא באשמתי. כשהמכשיר היקר מאוד הזה נקנה שילמתי עליו מיד ובלי עיכובים ותירוצים, למה כשאני זקוקה לשירות אני צריכה לשמוע סיפורים ומעשיות ולהתחנן שלפחות יתנו לי משהו במקום כי אחרת אני פשוט מנותקת?

אין לי תשובה לקושיה הזו ואני באמת לא יודעת איך חייתי שנים כה רבות בלי טלפון נייד והצלחתי לשרוד אפילו בלי אינטרנט, עובדה שאני וכל שאר העולם הצלחנו אבל כיום אנחנו לא יכולים. אנחנו עבדים לסמרטפונים שלנו ובלעדיהם חיינו אינם חיים.

ולסיכום רק נשאר לי להזהיר את כל מי שמתלבט איזה מכשיר לקנות שיתרחק מאל. ג'י. מכשיר שידוע שעלול למות פתאום בלי שום סיבה לא שווה לדעתי אפילו עשירית ממה שהוא עלה, והוא עלה המון.

עוד במוצאי שבת כשחמותי התלוננה שרע לה והיא רוצה ללכת לבית חולים שוב החליט הג'ינג'י להפיל את התיק הזה עלי. להגיד שלא התלהבתי זה יהיה לשון המעטה, אני שונאת בתי חולים ושונאת בירוקרטיה של בתי חולים וכל העסק ממש לא מצא חן בעיני אבל הוא טען שהוא חייב ללכת לטפל בכוורות שלו ושכבר הזמין את העובד ששכר ואין לי ברירה. 

הוא גם ביקש ממני לטפל בנושא המעצבן של השגת תור לקולונוסקופיה וירטואלית שאם אתה חבר בקופת חולים כללית אתה יכול לעשות רק בבית חולים כרמל. וחוץ מזה היא גם איבדה את ההפניה לבית החולים שנתן לה הרופא וצריך ללכת שוב לרופא המשפחה שלה ולהשיג עוד הפניה... דרך מאוד לא נעימה לפתוח בה שבוע. חרקתי שיניים אבל להפתעתי הצלחתי לא רע בכל המשימות, ואחרי שהפעלנו לחץ גדול על בית חולים כרמל השגנו לה תור כבר ליום חמישי ואז עלה במוחי רעיון מזהיר, למה שהיא לא תתאשפז בבית חולים כרמל? ככה לא נאלץ לטלטל אותה מבית חולים אחד לשני ואולי שם הם יצליחו להבין למה היא מאבדת המוגלובין בקצב רצחני כזה?

רופא המשפחה שלה התלהב מאוד מהרעיון ותמך בו בכל לב וחבר שלנו שגם עובד בכוורות עם ג'ינג'י והצטרף לנסיעה לנהריה התנדב להסיע אותי ואת חמותי לבית חולים כרמל, ואחרי שהוריד אותנו שם נסע חזרה לנהריה לעבוד עם ג'ינג'י והעובד שלו בדבורים.

נשארתי לבד, רק אני וחמותי כדי להתמודד עם המיון העמוס והלחוץ של בית חולים כרמל. למרות הקשקושים של סמוטריץ ורעייתו ראיתי צוות מעורב של יהודים וערבים שעבדו יחד בהרמוניה ובחריצות והיו עמוסים מעל לראש בחולים. כולנו נשארו רגועים וסבלו בשתיקה את העומס ושעות ההמתנה הארוכות והקשות ואחרי טלטולים ונדודים וצפייה ממושכת להחלטת הרופאים הצלחתי לאשפז אותה בפנימית ב'.

חזרתי באוטובוס כמעט בשבע בערב אחרי שהייתי בבית החולים מהבוקר. הייתי די מותשת וגם דאגתי מאוד לכלבים שנשארו לבד בחצר כל היום. מזל שאבא שלי נסע אחרי הצהרים לבקר אותם, לתת להם אוכל ולחדש להם את מלאי המים. לוקה סירבה לאכול עד שחזרתי אבל הם עמדו יפה בפרידה הממושכת ולא התלוננו יותר מידי על החמצת טיול אחרי הצהריים.

מחר ג'ינג'י יסע לבקר אותה בבית החולים ואחר כך כבר נראה. אני רק מקווה שיגלו מה יש לה ושהיא תבריא סוף סוף.

רק הבוקר עלה בדעתי שמזמן לא כתבתי בבלוג. לא התחשק לי לכתוב כי לא קרה לי שום דבר מעניין במיוחד. אני עדיין נוהגת יותר מידי כי בעלי עוד לא רואה מספיק טוב. חמותי סובלת עדיין מכל מיני בעיות בריאות וצריך להסיע אותה לכל מיני בדיקות ורק אתמול התרוצצתי עם המכונית יום שלם וזה היה מבאס ומעייף ולא התחשק לי לכתוב על זה.

סגרתי את המחשב, והלכתי עם הכלבים לטיול. בדרך חזרה ישבתי על אבן לנוח קצת ופתאום הרגשתי עקיצה כואבת נורא בתחת. קפצתי ממקומי, שפשפתי בדקתי, כאב נורא.

הסתכלתי סביב וגיליתי את המכוער הזה שכנראה עקץ אותי. דבר ראשון צילמתי אותו ואחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שחרן יהודה.

העקיצה לא ארסית אבל נורא נורא כואבת סיפרה לי ויקפידיה. את מספרתי לי? זה כואב בטירוף.

הלכתי הביתה, קיררתי את מקום העקיצה והתנחמתי בזה שלפחות יש לי על מה לכתוב.