הכל דבש

למרבה הפלא צץרץ מגלה פתאום נטיות לבישול. הוא טוען שזה בגללי כי אני לא מבשלת אוכל לטעמו, וגם כי הוא רוצה כל יום אוכל טרי שבושל באותו יום, ופירוש הדבר שאני אמורה לגור פחות או יותר במטבח. תענוג קטן מאוד, בעיקר בקיץ.

כשאמרתי לו שאם לא נאה לו האוכל האשכנזי המכובס שלי שיבשל לבד הוא הפתיע ונענה לאתגר והתחיל לבשל לבד. הוא אוהב כל מיני פסטות ואורז עם רטבים שהוא מאלתר על בסיס מתכונים שראה פה ושם. בגללו למשל התחלנו לאכול פסטו שפעם לא הכרתי בכלל.

אתמול שלחתי אותו לקניות והוא קנה מה שביקשתי והוסיף עוד כל מיני דברים שמצאו חן בעיניו, פטריות ושמנת לבישול וגם פלפל שהבחנתי בו רק היום בבוקר כשנעמדתי להכין רוטב בשר לפסטה שבישל צץרץ אתמול. טיגנתי את הבשר והוספתי שום ורוטב עגבניות והחלטתי להוסיף גם פלפל אחד ירוק ותמים למראה כדי לגוון קצת. הכל הלך למישרין חתכתי וניקיתי את הגרעינים ובתמימות הכנסתי חתיכה קטנה לפה כדי לטעום, בחיים לא טעמתי משהו חריף כל כך. שטפתי מהר את הפה עם מים ואז הבחנתי שהיד שלי בוערת, לא עזר ששטפתי ושוב שטפתי ומרחתי קרם נגד כוויות וקרם סתם ואפילו לקחתי כדור נגד כאבים, היד בעיקר השמאלית שאיתה ניקיתי את הגרעינים פשוט בערה וגם הפנים שנגעתי בהן בהסח הדעת צרבו והופיעו עליהן כתמים אדומים.

את הפלפל החתוך כלאתי בתוך צנצנת זכוכית עם מכסה והוספתי לרוטב רק שתי חתיכות קטנות. קיוויתי שאחרי מקלחת ושטיפה עם סבון היד תפסיק לצרוב אבל היא כאבה אפילו יותר. חיפשתי במקפיא משהו שיעזור ולמזלי מצאתי שקית קפואה של חלב ונעזרתי בה. רק אחרי כשעתיים ידי המסכנה הפסיקה לכאוב, הרוטב אגב יצא מצוין וכולם אכלו בתיאבון בעיקר צץרץ שצחק מהרגישות שלי ונדהם לשמוע שמעולם לא בישלתי עם פלפל ירוק.

כל שנה זה ככה, כל יולי אוגוסט אנחנו מתייבשים, אף אחד לא חושב על דבש, רוצים רק ים וחו"ל, אנחנו משתעממים ולא מרוויחים כלום, ואז נגמרות הקייטנות, ונגמרים הרעיונות ובדרך כלל גם הכסף. להורים המותשים יש סוף סוף קצת חופש והם מחפשים מה לעשות עם הילדים, ואז הם מגיעים אלינו.

פתאום יש לנו דרישה ואנחנו נענים ברצון ועובדים במרץ. הם נהנים ולומדים, אנחנו נהנים ועושים קצת כסף וכולם מרוצים. לתוך האידיליה המתוקה הזאת נפלו עלי יומיים מטורפים ותזזיתיים שהתחילו עם הסנדל הקרוע של ג'ינג'י. פתאום נקרע לו הסנדל ולא היה לנו זמן לקנות לו חדש כי קבענו עם קבוצה, ובינתיים קרו עוד דברים - התקשר הרואה חשבון והודיע לנו שכל מה שעשינו עד היום שגוי, לא דיווחנו כמו שצריך על ההכנסות שלנו ורשות המיסים רוצה להיפגש איתנו וזה עלול להיגמר לא טוב. מה שמסבך הכל עוד יותר זו העובדה שעברנו ממעמד של עוסק מורשה לעוסק פטור והיינו צריכים לשנות את הכיתוב בכספרית שזו הקופה הרושמת שלנו שעד היום די התעלמנו ממנה כי פשוט לא הצלחנו להתמודד אתה. לא הבנו אותה וחשבנו שהיא שונאת אותנו ומאחר ורוב המכירות שלנו הן באשראי חשבנו שמי בכלל צריך את הענתיקה המעצבנת הזו? טעות חמורה! מתברר שהיינו צריכים להדפיס קבלה בכספרית לכל עסקה, גם לזו שעשינו באשראי. ומה שיותר חמור - צריך לשנות את הכיתוב בחשבונות שהיא מפיקה מע.מ ל – ע.פ ואין לנו מושג איך עושים את זה, והחברה שמכרה לנו את הכספרית דורשת שנשלם על הדרכה. 250 ₪ בעד בן אדם שיבוא ויסביר, או 120 ₪ בשביל הסבר בטלפון.

אם זה לא הספיק אז גם התברר שטיפול רפואי שרצינו לעשות לחמותי מצריך המון בירוקרטיה מסובכת שהסתבכה עוד יותר כי בקופת חולים יוצאים לחופש בסוף אוגוסט, תחילת ספטמבר.

התעסקנו בטלפונים ובצעקות ובמריבות ואפילו בתחנונים ותוך כדי כך התקשרו כל הזמן הורים שרצו לבוא והתקשו לקבל את זה שילד בן שנתיים וחצי, גם אם הוא גאון של אימא וחכם כמו איינשטיין, לא יכול ללבוש חליפת דבוראים וללכת לכוורת. מצטערים אין חליפות כל כך קטנות.

הלכנו לישון מותשים ועצבניים ומרגישים שהעולם הקטן והבטוח שלנו עומד ליפול לנו על הראש ונגמור עניים וחייבים ומרוסקים כלכלית.

למחרת קמנו והמשכנו לנסות להתיר פלונטרים ולסדר סידורים. הצלחנו לקבוע תור לחמותי לפני היציאה לחופש, ותודה למזכירה המקסימה של חדר ניתוח ב'לין', ואחר כך טסנו לקנות לג'ינג'י סנדלים, ומשם טסנו למרכז המבקרים שם חיכו לנו כבר הקליינטים שלנו בקוצר רוח למרות שלא איחרנו, בעצם הקדמנו קצת, אבל הם הקדימו עוד יותר. בדרך עוד נזכרתי ששכחתי לקחת לנו ארוחת צהריים והתבאסתי, אבל אז הופיע משגיח הכשרות שבעצם היה צריך להגיע בצהריים והתברר ששכחתי גם להביא כסף שהיינו צריכים לשלם לו. מעז יצא מתוק, המשגיח הסכים להסיע אותי הביתה כדי שאקח כסף וככה יכולתי לארגן לנו אוכל לצהריים ובדרך שוחחנו על הסינוסים של אשתו ונתתי לו פרופוליס ויערת דבש שאולי יעזרו לה, וככה הרגשתי פחות לא נעים שטרטרתי אותו מאלוני אבא לטבעון ובחזרה.

אחרי שהקבוצה הראשונה עזבה היה לנו זמן פנוי שהתארך מאוד כי הקבוצה השנייה איחרה וככה הצלחתי לתפוס בטלפון שוב את החברה שמכרה לנו את הכספרית (חברת I-PAY ) להסכים לשלם לה 120 ₪ באשראי ואז סוף סוף לקבל הדרכה טלפונית איך לשנות את הכותרות בחשבונית. הכל הלך יפה מאוד עד שהגענו לנקודה. הבחורה לא ידעה איך לשים נקודה בין הע לפ. וגם אחרי שמישהו הסביר לה שצריך ללחוץ על שיפט היא לא ידעה איך לחזור למצב של אותיות ושל מספרים.

בסוף יצא שאני הקטנה והלא מבינה גיליתי את הסוד, צריך ללחוץ על השיפט כמה פעמים ולראות מה כתוב במסך הקטן ואז... עזבו אתם לא רוצים לדעת. סוף סוף סידרנו את כל האותיות והנקודות וניסינו לעשות סיכום והתברר שיצא לנו רווח של מעל אלפיים ₪ שלא הרווחנו מעולם, כנראה בגלל ששיחקנו עם הקופה. רק אחרי שעה של התעסקות עם הכספרית הארורה הזו ושפע קללות וזיעה קלטתי את הקטע שלה - היא פשוט מחשב מאוד לא מודרני ודי טמבל - והבנתי שצריך לעשות זיכוי ואז הכל מתאזן.

גם אם הייתי מקבלת מדליית זהב לא הייתי מרוצה יותר. תמיד ג'ינג'י היה המומחה אצלנו לענייני כספים וחשבונאות, ופתאום דווקא אני שתמיד התרחקתי מהקופה הארורה והמסובכת הזאת הצלתי את המצב. חבל שלא התעסקתי אתה עוד קודם, יכול להיות שאם הייתי מתגברת על הפחדים שלי אז היום לא היינו בברוך עם רשות המס.

מחר יש לנו עוד שתי קבוצות ומהיום אני ממונה על קבלות וחשבונות וסגירת הקופה, מי היה מאמין שאצליח להבין ולסדר משהו שכל כך רחוק ממני?

אני ממעטת לכתוב לאחרונה. עצלנות של קיץ כנראה. או שאולי מיציתי? יכול להיות כי סך הכל קורים דברים והחיים ממש לא משעממים. לצערי מה שמכניס בהם עניין ומתח אלו בעיקר צרות ובעיות. יש בעיות פרנסה, בקיץ תמיד יש ירידה בהכנסות ויש בעיות בריאות, בעיקר של חמותי. בניגוד לשנה שעברה לפחות הקיץ הזה אנחנו, תודה לאל, בריאים.

רוב העומס נופל על בעלי וגם אני נושאת בעול, ומשום מה גיסי מתחמק ומפיל הכל עלינו כי הוא שכיר שלומד בימי שישי וגם גר רחוק ובכל זאת, הרי זו גם אימא שלו אבל הוא בקושי מבקר אצלה ושומר קשר רק בטלפונים. מרגיז, אבל אני מתאפקת ושותקת, לא רוצה לעורר כעסים ומתחים בנוסף על אלו שכבר יש.

חמותי המסכנה יוצאת ונכנסת מבתי חולים וכל הזמן מקבלת עירויים ועוברת צריבה של כלי דם בקיבה. טיפול לא קל לאף אחד ובטח לא לאישה בת 90 שיש לה כלי דם צרים ועדינים, ולמצוא אצלה וריד זה סיפור כואב ומתיש. אחרי האשפוז האחרון שלה היא החליטה לנפוש קצת אצלנו. היא נפשה, אנחנו קצת פחות. היא בן אדם קשה ומפונק ויש לה רגישויות ודרישות וביקורת מפה ועד הודעה חדשה. היא עצמה מודה שהיא אדם קשה ובצדק.

הכרית שלה למשל, יש לה חוש ריח של כלב ציד וכל הכריות אצלנו בבית הריחו לה לא טוב. בסוף לקחתי אותה לקניון וקנינו לה שם כרית חדשה שתהיה רק שלה. גם עם אוכל מאוד קשה להשביע את רצונה, אוכלת מעט אבל בררנית מאוד. ביום השני כבר הלכנו למסעדה, למה שרק אני אזכה ליהנות מהביקורת הבונה שלה, שגם השף של המסעדה ייהנה קצת.

מצד אחד נורא מרגיז להתמודד עם אורחת כזו, מצד שני גם לה היה קשה אצלנו, יש המון מדרגות שמקשות עליה והיא לא אוהבת שהכלבים מסתובבים חופשי בבית ומעדיפה שהם יהיו קשורים בחצר, מה שלא קרה כמובן. אחרי יומיים וחצי גם אנחנו וגם היא נפרדנו בשמחה ובהרגשת מיצוי.

היו גם דברים טובים, היא לימדה אותי לצלות בשר בתנור ככה שיצא כמו פסטרמה, יצא באמת טעים, ואני נתתי לה כדור נגד אלרגיה שפתר לה בעיית גרדת חמורה מאוד שנוצרה אצלה בגלל העירויים. העור של הידיים בעיקר גירד לה בטירוף, ובאמת לא ברור לה אף רופא לא חשב לתת לה כדור נגד אלרגיה שהקל עליה מאוד.

בימי רביעי אני בדרך כלל הולכת לפלדנקרייז, אבל השבוע דחיתי את השיעור ליום חמישי כי הייתה לנו משפחה שבאה לסיור בכוורת בשעות הבוקר. למרבה הכעס הם התקשרו בערב וביטלו בגלל החום, במקום לעבוד במרכז המבקרים נסעתי עם ג'ינג'י למוסך כי פתאום המזגן של האוטו הפסיק לקרר. נסענו עם שתי מכוניות, השארנו את הרכב הבעייתי במוסך במחשבה שבעוד שעתיים בערך הכל יסתדר, זה רק גז שחסר ותיכף יתקנו, ובינתיים נסענו לאיקאה, המוסך ממש ליד. טיילנו שם מעל שעתיים, מחכים לטלפון מהמוסך, ובינתיים ליקטנו מיני חפצים שרציתי לקנות, כריות וסדין ומגש, הכל יפה ובמחירים ממש שווים, אבל אז התברר שאנחנו צריכים לעשות סיבוב ממש גדול כדי להגיע לקופות וג'ינג'י איבד את הסבלנות והחליט שדי, נמאס לו מהנדודים באיקאה הלא נגמרת הזו ופשוט עזבנו והלכנו.

נסענו לאכול בביג, בשיפודי התקווה והיה זוועה. צפוף ורעשני, ישבנו ליד משפחה עם ילדים צרחנים וחסרי סבלנות, ואם לא די בכך לקח יובלות עד שהאוכל הגיע ובינתיים שמענו צעקות מהמטבח, מישהו רב שם וצעק... היה לא טעים ולא נעים ויותר לא אחזור לשם.

חזרנו למוסך ומסתבר שהבעיה הייתה במזגן עצמו וחסר איזה חלק שאין להם, ובסוף הוחלט להשאיר אותו על מצב קור בלבד וכשיהיה מזג אוויר קר נחזור ואת מחיר התיקון נשלם בדבש.

למרות הקיץ העניינים מתחילים לזוז, יש משפחות שבאות לסיור, יש הזמנות, ואתמול הגיעה גברת אחת עם בתה שעומדת להתחתן לפני ראש השנה. היא רוצה לפנק את המוזמנים לחתונה בצנצנת דבש קטנה. צריך למלא 250 צנצנות קטנות של מאה חמישים גרם כל אחת. לפחות את המדבקות הן ידביקו לבד. אחרי אוגוסט נתחיל שוב להרוויח כסף