הכל דבש

שורבטתי ולכן אני חייבת לגעת בנושא הכאוב מעט של הספרים.

בילדותי ובנעורי הייתי תולעת ספרים מדופלמת. קראתי המון, קראתי כל הזמן, קראתי כל כך הרבה עד שהורי אסרו עלי לקרוא כל הזמן כי במקום להכין שיעורים קראתי, במקום לישון בלילה קראתי, במקום להתחבר עם ילדים אחרים קראתי.

הם הרגישו שזו כבר התמכרות ואולי צדקו קצת.

הייתי ילדה ביישנית ושמנמונת, כמעט שלא היו לי חיי חברה ובית הספר שעמם אותי, הספרים היו המפלט שלי וכל פעם שפתחתי ספר חדש הרגשתי שאני נכנסת לעולם חדש ומרגש וזונחת מאחורי את חיי המשמימים והמעיקים. עם הזמן נאלצתי לקרוא פחות, הייתה עבודה, היו ילדים, הם גזלו אותי מהספרים והתפניתי לקרוא רק בערבים. הבטחתי לעצמי שאחרי שהילדים יגדלו ויהיה לי יותר זמן פנוי אחזור לקרוא במלא הקצב אבל אז הפציע האינטרנט בחיי...

לא יודעת אם זה בגלל הגיל או בגלל המחשב אבל עם הזמן איבדתי את התשוקה לספרים. אני עדיין מנויה בספריה ועדיין מחליפה ספרים אבל בקצב איטי יותר ונעשיתי בררנית מאוד וחסרת סבלנות. אם הספר לא תופס אותי מיד אני לא טורחת לסיים אותו ויש מעט מאוד ספרים שמצליחים לעשות לי את זה ולגרום לי לקרוא בתשוקה שהייתה בי פעם.

מלכת היופי של ירושלים ואישה בורחת מבשורה הם היחידים שעולים במוחי ברגע זה.

מנעורי אני זוכרת טוב את הספרים של ספרית דן חסכן שהורי רכשו לי מינוי עליה.

אהבתי מאוד את הספר - יותם הקסם של קורצ'אק

את שחקנים של עץ שכתב מישהו ששמו נשמט מזיכרוני וסיפר על צרפת של תקופת המהפכה הצרפתית

את הנער מספרד שסיפר על מסעו של קולומבוס ובזכותו אני זוכרת עד היום את שמות שלושת הספינות שלו - נינה, פינטה וסנטה מריה

היה ספר מקסים על סוס שחור בערבות הפמפס שתמונת הכריכה שלו עומדת עד היום נגד עיני ואת סיפורו של נער בשם פשתוני...

קראתי את הספרים האלה פעמים רבות ולכן הם נחרטו בזיכרוני.

אף ספר לא ממש שינה את חיי אבל אהבתי מאוד את הספר 'מעתה ועד עולם' ואת 'אחדים באו במרוצה' של ג'ימס ג'ונס ואת ספריה של פרל באק שסיפרו על סין.

כשבגרתי מעט קראתי בעונג עצום את ספריו של דוד שחר שמספרים על ירושלים שלפני מלחמת ששת הימים ואני ממליצה לכל מי שלא קרא למהר ולקרוא אותם. המסע לאור כשדים למשל הוא יצירת מופת לדעתי, והיכל הכלים השבורים לא נופל ממנו.

קראתי גם המון ספרות זולה וככה למדתי להבדיל בינה לבין ספרות טובה. קראתי בחריצות את כל סדרת ספרי אנג'ליק עד שמאסתי בהם ואת כל ספריו של אליסטר מקלין שריתקו אותי מאוד. 

יש עוד המון ספרים שקראתי ושכחתי, והרבה יותר שטרם קראתי וכנראה שכבר לא אקרא יותר ואולי יום אחד אקרא גם ספר שישנה את חיי. אם זה יקרה ואם ישראבלוג יהיה קיים עד אז אשמח לספר עליו לקוראי.

אתמול פשוט הדהמתי את עצמי ועוד לא מצאתי מילים לתאר את מה שעשיתי לג'ינג'י. ולפי שאספר מה קרה תרשו לי להוסיף שאם אני מצליחה בגילי, כמעט 58, להפתיע את עצמי, זה סימן שעוד לא נס ליחי!

הכל התחיל אחרי שבוקר אחד ניהלתי שיחה רצינית עם ג'ינג'י והסברתי לו שאנחנו פשוט חייבים עוד מזרון זוגי כי אחרת איפה לילי תישן כשהיא תבוא לבקר עם חבר? בשעה טובה נהיה לה חבר חדש ואנחנו פשוט חייבים מיטה זוגית לארח בה אנשים. כלומר צריך מזרן, כי מיטה יש - המיטה הישנה שלנו שקנינו אחרי שהתחתנו. בזמנו לא סבלתי אותה כי היא לא הייתה מודרנית לטעמי, אבל בעלי ואבא שלו התעקשו וכנראה שצדקו – מעל שלושים שנה אחר כך המיטה (עץ דובדבן תוצרת רומנייה) עדיין במצב טוב ככה זה כשקונים משהו מעץ מלא ולא מתפשרים על סיבית.

בזמנו המיטה (שקל מאוד לפרק ולהרכיב אותה) עברה עם לילי לקומונה שלה כי אנחנו קיבלנו את המיטה הישנה של הורי כי יש לה מזרן גדול פשוט מעולה (שבטח עלה הון), וארגז מצעים שאני ממש אוהבת. אחרי זמן מה לילי ביקשה שניקח חזרה את המיטה הרומנית כי אין להם די מקום בשבילה, ומאז היא עומדת מפורקת כבר כמה שנים במחסן ומחכה למי שירכיב אותה וינגב מעליה את האבק.

חוץ מזה צריך עוד מזרון של מיטה וחצי בשביל צץרץ שישן עד עכשיו על מזרן שהיה שייך לסבתא שלי שנפטרה לפני כעשר שנים. המזרן פשוט נוראי, אין לו תקנה וחייבים מזרן חדש, ועל הדרך צריך גם ספה בשביל עוגי כי הרי הוא חייב קצת רהיטים בבית. רק מיטה זה לא מספיק.

ג'ינג'י הקשיב בתשומת לב ולמחרת הביא מאימא שלו שתי כורסאות עץ ושולחן סלון שהיו פעם של הוריו, ואחר כך שלנו, ואחר כך סתם עמדו והשתעממו בחדר נידח בנהרייה, ועדיין הן טובות וחזקות כמו ביום בו קנו אותן בקיבוץ הזורע לפני איזה חמישים וחמש שנים. חבל שלא שמרנו גם את הספה.

ג'ינג'י דחה בתוקף את הרעיון שנלך להסתובב קצת בחנויות מזרנים ורהיטים. אין לו זמן ואין לנו כמה אלפי שקלים להוציא. כל סיפור חדר הקירור והמחסנים עלה מספיק ושאני אניח לו לנפשו, הוא עסוק.

כעסתי והתרגזתי - איך זה שלכל מה שהוא רוצה יש כסף ולעומת זאת אם אני רוצה אז פתאום אין? אבל האמת שבסתר ליבי ידעתי שהוא צודק. חדר הקירור וכל הדברים שנלוו אליו הם השקעה בעסק ואילו רהיטים ומזרנים זה סתם פינוק שאנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו. הפתרון היה לחפש באתר 'אגורה' ולהשיג מזרנים וספה חינם. ניסיתי, באמת שניסיתי, ואפילו גיליתי כמה דברים מתאימים והשארתי הודעות, אבל אף אחד לא חזר אלי, ולכן עברתי למחרת הים ליד2 ושם, כאילו מישהו חשב במיוחד עלי, היו שתי מודעות על מזרנים, אחד למיטה וחצי שעלה 250ש"ח ואחד למזרן זוגי שעלה רק 350ש"ח. שניהם במצב מעולה ובמחיר לגמרי סביר לעומת חנויות המזרנים שדרשו אלפי שקלים על כל מזרן, אלפי שקלים שלא יכולנו להרשות לעצמנו להוציא.

מה שממש אהבתי זה ששני המזרנים נמצאו באותו אזור גיאוגרפי בחיפה. אחד ליד בית חולים כרמל, והשני בשכונת עין הים הסמוכה. התקשרתי וכאילו מישהו הטיל עלי כישוף טוב, מיד ענו ומיד הסכימו, ובלי בעיות תיאמתי עם שניהם להגיע אחרי הצהריים לאסוף את המזרנים. אמנם בעל המזרן הזוגי אמר שהוא דיבר עם עוד מישהו לפני שדיבר איתי, אבל ההוא לא חזר אליו כמו שהם קבעו, ואם אני אגיע לפני שהוא יתקשר המזרן שלי.

ברגע שג'ינג'י חזר האכלתי אותו בארוחת צהריים טובה, הסברתי לו מה הולך להתבצע, התעלמתי מהאנחות שלו ומתלונותיו על היוזמות המפתיעות שלי, הרשיתי לו לנוח כשעה מול הטלוויזיה וקדימה, יצאנו לדרך.

נכון, יכולנו לחכות עוד קצת לצץרץ שיגיע מהעבודה, אבל הוא התעכב ולי הייתה הרגשה שמה שהכי חשוב פה זה להיות זריז. ג'ינג'י קצת מחה על הנחישות שלי שהוא כינה לחצנות מיותרת, אבל בחיים קורה מידי פעם שצריך להיות עקשן ונחוש או שלא תצליח לעשות שום דבר ומה שקרה אתמול מהווה דוגמה טובה לעיקרון הזה. בהתחלה עשיתי שטות והפעלתי את הוויז הדביל שסיבך אותנו קצת, אבל ברגע שכיביתי אותו והנחתי לג'ינג'י שמכיר את חיפה לא רע ויש לו כישרון ניווט מעולה להוביל הגענו בלי בעיות.

את המזרן הקטן יותר עזר לנו בעל הבית להכניס לרכב (יש לנו ואן גדול שבדרך כלל מיועד להובלת כוורות ויש בו די מקום) וככה קרה גם עם המזרן השני הגדול יותר. בעליו היה ממש לחוץ כי גם הקונה השני רצה להגיע ושמעתי אותו נושם לרווחה כשסיפרתי לו שנהיה אצלו בעוד חמש דקות. ממש בפוקס ראיתי שיש לו בדירה גם ספה כחולה של איקאה. שאלתי אם גם היא למכירה והבחור אמר שכן כי הוא עוזב את הדירה וחוזר לגור בעפולה, ליד ההורים. הספה הייתה לגמרי חדשה והוא דרש וקיבל עליה 350ש"ח. מזל שבעל הבית היה צעיר שרירי וחרוץ כי הוא גר בקומה השלישית בלי מעלית. למרבה השמחה הוא עזר לנו ברצון ובכל זאת הגענו הביתה סחוטים מעייפות, אבל מרוצים מאוד מעצמנו. דבר ראשון התקשרתי למישהו בנהרייה שגם מכר ספה וחיכה לתשובה שלי וביטלתי, אחר כך הלכתי לטיול עם הכלבים ורק אז הרשיתי לעצמי להתמוטט על המיטה ולנוח קצת עד שעוגי יגיע ויראה מה קנינו לו.

עכשיו אני צריכה רק לחכות עד שג'ינג'י ירכיב חזרה את המיטה הרומנית והמזרן החדש יזכה לשכב במנוחה סוף סוף, ועוגי יארגן כמה חברים שלו להוריד למטה את המיטה והמזרן שלו, וגם את מעמד הטלוויזיה שלו, וגם את שולחן המטבח שקיבלנו מאחי ומאז הוא עמד שנים בפטיו וחיכה שמישהו ייזכר בקיומו, ועל הדרך לחבר חזרה את המדפים בחדר הארונות, לעזור לו להוריד למטה את הבגדים שלו, ויש עוד את המקרר שצריך להביא מחמותי... והיום אחרי הצהרים בא מישהו לסלק את המזגן הישן שסתם תקוע בסלון בלי צורך ותופס מקום יקר.

ברגע שהכל יהיה מסודר ומאורגן כמו שצריך אני אצלם את הדירה של עוגי ואעלה את התמונה לבלוג.

זו הספה אבל בכחול כהה

אין דבר שחביב עלי יותר (טוב אולי אכילת שוקולד מריר משובח) מאשר להשליך מהבית חפצים מיותרים ועל הדרך לארגן מחדש את כל הרהיטים.

אין דבר שג'ינג'י שונא יותר מאשר להשליך דברים ולהזיז רהיטים, ולכן אני משתדלת לעשות את מבצעי הניקיון שלי כשהוא לא נמצא.

הוא בטוח שכדאי לשמור הכל כי מי יודע מתי נצטרך?

אני בטוחה שאם חפץ/בגד/מסמך נשכח באיזה מגרה נידחת למעלה מחמש שנים רוב הסיכויים הם שהוא לא נחוץ ועדיף לבית בלעדיו' וגם אם יום אחד יצוץ פתאום צורך באיזו תעודה או כובע או שקית ברגים שנמצאים אי שם בבית יש סיכוי קטן מאוד למצוא אותם בתוך הבלגן, ובסוף לא תהיה ברירה אלא ללכת לרכוש אותם שוב, ולכן עדיף כבר לזרוק ולחסוך מקום ואבק.

מעמד לטלוויזיה שהכין עוגי במו ידיו כפרויקט סיום של התיכון אחרי שהסתערתי עליו

השבוע החליט פתאום עוגי שבעצם למה שהוא לא ילך לישון בדירה למטה, הדירה הפנויה שממתינה בסבלנות אין קץ לרגע בו תימלך חמותי בדעתה ותחליט שהגיע הזמן לעזוב?

היא לא מצליחה למכור או להשכיר את ביתה, בעיקר כי היא לא ממש רוצה, ומסרבת לעזוב את הבית ריק ולכן היא תישאר כנראה גם השנה בבית בנהרייה, ועוגי תהה אם ככה, למה להצטופף בחדר אחד קטן כשאתה יכול לפרוש את כל חפציך בדירה משלך שאפשר להזמין אליה חברים בלי חשש מפרצופים זועמים של הורים?

הוא אפילו מוכן לשלם שכר דירה צנוע מאוד תמורת התענוג, ומזל שהוא לא יודע שאני מוכנה לשלם לו רק כדי שיעזוב עם הרמקול הענקי שלו שהוא משמיע בו מוזיקה מזרחית שאני מתעבת, וככה כמובן גם נפתור את הבעיה עם לילי שלקחה קשה מאוד את השתלטותו על החדר שהיא ראתה בו עד היום את חדרה הפרטי. נכון שהיא באה הביתה בערך פעם בחודש, אבל היה לה חשוב מאוד לדעת שאי שם, בצפון הרחוק, מחכה לה חדר ששייך רק לה.

עוד בעיה שתיפתר עם המעבר של עוגי לדירה למטה היא בעיית הטלוויזיה - הוא אוהב את הוט ואני מעדיפה יס. בדירה משלו הוא יראה לו הוט כאוות נפשו ויפסיק לרטון שאין מה לראות בטלוויזיה.

ומה זה קשור לתאווה הלא מרוסנת שלי להיפטרות מחפצים ישנים?

קשור, כי הרי הדירה למטה ריקה ועוגי צריך חפצים, צריך מזרן זוגי, צריך ספה ורצוי שתיים וצריך מעמד לטלוויזיה, ואני יותר משמחה לתת לו את כל מבוקשו וללכת לקנות במקום מזרנים חדשים, ואולי אפילו ספה חדשה כי את הקודמת קנינו לפני יותר מעשרים שנה.

נכון, יש את אתר אגורה שאפשר למצוא בו מציאות אבל בינתיים לא ראיתי שום דבר סביר וקרוב מספיק, ובעוד אני מתלבטת בנושא הספקתי לרוקן כמה מגרות עמוסות בשטויות שעבר זמנן ולהעביר חפצים מפה לשם ולרענן קצת את מראה הבית שנעשה עמוס מידי לאחרונה...

עכשיו אני רק צריכה לתפוס יחד את כל הגברים בבית ולגרום להם אכשהו להזיז כמה  רהיטים כבדים מידי בשבילי.

בראש השנה הזה נצטרך שוב לחגוג עם חמותי וגיסי שכרגיל חוגג עם הבנות שלו אצל אימא שלו כי בחגים אשתו בורחת לאחיות שלה, ובגלל שהוא שומר שבת הם יישארו אצלה חצי שבוע ואחרי שהם יסתלקו היא שוב תבכה לי שזה קשה לה מידי ובשנה הבאה היא לא מוכנה לעשות יותר את החג אצלה... וזו הפעם האחרונה, ואני כפי ארימה ואגיד לה כמו שאני אומרת כל חג שהיא לגמרי צודקת והיא מוזמנת לבוא אלי לחג ולתת לבן הצעיר שלה לפתור לבד את הבעיות שלו עם אשתו הסרבנית.

זה לא יקרה כמובן אבל מה אכפת לי להגיד?