אני מקווה שתהנו מהפרק בגלל שהוא יהיה הפרק האחרון לשבוע שבועיים הקרובים.
יש לי המון לחץ בלימודים ואין לי זמן להעלות פרק.
אני מבקשת שלא תלחצו עליי- ברגע שייגמר הפקק, הלחץ הזה בלימודים, ברגע שזה יירגע קצת, אני אתחיל להעלות בערך חלק לשבוע.
אני באמת מצטערת, אבל זה פשוט שאין לי זמן בכלל.
חלק4
"בוקר טוב."
"מי זה?" סופי ענתה בלי להסתכל על זהות המתקשר.
"חשבתי שכבר הבנת מי אני."
"אוה, כן. לואיס. למה אתה מתקשר בכאלו שעות?"
"חשבתי שאולי נלך ביחד לבית הספר." הוא ליטף את התמונה שלה שלקח תמורת טובה נוספת לאנדרו.
"חה, לא. ניסיון טוב. אם הייתי קצת פחות ערנית אולי היית מצליח."
הוא גיחך. "זה לא מזיק לנסות."
"למה זה כול כך משנה לך?"
"כבר אמרתי לך. אני לא לגמרי בטוח בעצמי. כשאני אדע אני אומר לך."
"כלומר, עד שתבין מה זה, תמשיך להתקשר אליי כול כך הרבה פעמים, בשעות כול כך לא הגיוניות?"
"משהו כזה, כן."
היא נאנחה ואז נשכה את לשונה ופשוט שאלה "למה היית עצוב אתמול?"
"אז היית שם אחרי הכול."
"הייתי בטוחה שמיד אחרי שאני אנתק אתה תעבור נערה- נערה ותבדוק אם יש לה כתם לידה על היד." היא גיחכה.
"יותר מידי נערות. לא הייתי מספיק לעשות את זה עד סוף ההפסקה. חוץ מזה- היה יוצא לי שם של מטורף."
"לי כבר נדמה שאתה מטורף."
"בגלל שאני מנסה לגלות אותך?"
"בגלל שאתה עצוב בגללי."
"אז עכשיו לא רק שיש לך בעיות לבטוח באנשים, את גם מפחיתה בערך עצמך."
"טוב, אם כבר הערת אותי, אז אני אלך להתארגן. אני מנתקת."
"נתראה בבית הספר ליד השער?"
"פספסת את ההזדמנות שלך, אם היית שואל מיד אחרי שהתקשרת, לפני שהתעוררתי, אולי היית מצליח. עכשיו מאוחר מידי. חוץ מזה, יש יותר משער אחד בבית הספר. ביי." היא ניתקה לפני שהייתה לו הזדמנות להשיב.
"מה יש לך עם הבחורה הזאת?" ג'ק שאל אותו.
"אני לא יודע, אבל משהו אומר לי שאני חייב למצוא אותה."
"זה הכול?"
"אני מרגיש שהיא חשובה, וזה מטריף אותי שאני לא יכול לדבר איתה פנים אל פנים."
"אוקיי."
"לא סיימתי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הנשיקה מהלילה ההוא, והיא ממשיכה לרדוף אותי בחלומות שלי. כאילו זה לא מספיק, אני לא מצליח להתרכז בשיעורים, כול מה שאני יכול לחשוב עליו זה עליה. על העיניים, השפתיים, הידיים שלה. על החיוך שלה והצחוק שלה. זה מטריף אותי."
ג'ק הביט בו ברחמים.
"מה?" לואיס הביט בו בתמיהה "למה אתה מסתכל עליי ככה?"
"אידיוט. אתה מאוהב." ג'ק צחק.
"מאוהב?"
"כן."
"אתה בטוח?" לואיס הביט בו בספק.
"כן. האפשרות היחידה האחרת היא שאתה אובססיבי. אני מעדיף לחשוב שאתה פשוט מאוהב." ג'ק צחק.
"אבל-"
"אוה, תוותר על זה, לואיס. לפי איך שאתה מתנהג לאחרונה אני יודע שזו לא אובססיה. ואתה כנראה מכיר אותה. אמרת שהיא מוכרת לך. אתה רק צריך לנסות לחשוב מאיפה. אם היא זיהתה אותך משיחת הטלפון, אז היא קרובה אלייך, מספיק כדי לדעת מי אתה ואיך אתה מתנהג."
כשלואיס כיווץ את גבותיו במבט מוטרד, ג'ק חייך אליו "אל תדאג, אתה תמצא אותה. אני בטוח בזה."
סופי נשכבה על הדשא במדשאה הגדולה שמאחורי בית הספר, והביטה לעבר השמיים, חושבת על לואיס. 'הוא נראה מלא אנרגיות היום. אולי הוא ויתר. והחליט להשקיע את המאמץ במשהו אחר.' היא הרגישה את שפתיה מתעקלות כשנזכרה איך נכנס לכיתה, מלא מרץ ושמחה.
ג'ניפר שישבה לידה הביטה בה וחייכה לעצמה. "חושבת על לואיס?"
"לא." סופי הייתה שקרנית גרועה, ופניה הסמוקות אמרו משהו אחר לגמרי.
"שקרנית. אני אניח לך. אם את לא רוצה לדבר עליו זה בסדר."
סופי ונאנחה. "זה לא בסדר. אני שומעת את זה בקול שלך."
"אז מה? אני לא אכריח אותך לספר לי."
"כן, אבל אני יכולה לשמוע את מה שאת לא אומרת לי. משהו כמו 'למה את לא סומכת עליי?' ו- 'חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך'."
ג'ניפר גיחכה.
"אני לא באמת יודעת, אני חושבת שכול המרץ שלואיס הראה לנו היום זה כי הוא ויתר."
"זה טוב או רע?"
"אני לא יודעת. אני לא רוצה להיחשף לפניו. אבל אני עדיין מרגישה איזושהי החמצה."
ג'ניפר הסתירה גיחוך ונאנחה.
"לפעמים אני תוהה מה אני אעשה איתך."
"ממ?" סופי הביטה בה.
"את כול כך אטומה!"
"ג'ניפר?"
"את אפילו לא שמה לב. למה את חושבת שאת מרגישה ככה? אה?!"
"לא יודעת." היא חזרה להביט בשמיים.
"אני מוכנה להתערב שאת בכלל לא רוצה לדעת. את מרגישה ככה בגלל שאיפשהו, עמוק בתוכך, את כן רוצה שלואיס יגלה שזאת את. כי את כן רוצה להיחשף לפניו. להכיר אותו, ושהוא יכיר אותך."
סופי הרהרה בדבר ואז הנידה בראשה לשלילה.
"את טועה."
"מה שתגידי. בקרוב נראה אם לואיס ויתר עלייך, ואם כן, את תראי שתרגישי רק יותר גרוע."
"לואיס ויתר עליי. ואני אמורה להרגיש הקלה. אני מרגישה הקלה."
"את אמורה? או שאת מרגישה הקלה?" ג'ניפר עקצה אותה.
הפלאפון הציל את סופי ממתן תשובה.
"הלו."
"התגעגעת אליי?"
"לא."
לואיס צחק. "אני מוכן להתערב שכן."
סופי הסמיקה, בידיעה שהוא צדק. ושיש משהו בדבריה של ג'ניפר.
"ואתה? התגעגעת?"
"כן." לואיס ענה ישירות. "בגלל זה התקשרתי."
"כי רצית לשמוע את קולי?" היא אמרה בציניות.
"גם. וגם כי רציתי לבקש משהו."
"מה?"
"תני לי משהו. רמז. אפילו הכי קטן."
"התחלתי לחשוב שנכנעת."
"אני לא מתכוון להיכנע."
"עקשן. אם אני אתן לך רמז תענה לי על משהו?"
"אמ... כן, עשינו עסק. בואי אליי ונלחץ ידיים."
"מצחיק."
"מצטער, הייתי חייב לנסות." הוא צחק.
"למה אתה מקובע עליי?"
"מישהו האיר את עיניי, ואמר לי את התשובה לזה."
"שהיא?"
"אני מאוהב בך."
היא הרחיקה את המכשיר והביטה בו בתמיהה.'הוא כרגע אמר מה שאני חושבת שהוא אמר?'
"את עוד שם?"
"כן." היא לקחה נשימה. "איך זה יכול להיות? אתה בכלל לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותך."
"אוה, אבל את טועה. כמו שהוכחת כשזיהית אותי, את מכירה אותי. חוץ מזה. מההתחלה היה בך משהו שהיה מוכר לי. וכפי שחבר אמר לי, אני רק צריך להיזכר מתי ואיפה ראיתי אותך כדי לדעת מי את. אני מכיר אותך."
המילים האלו עצרו את נשימתה.
"עכשיו הרמז."
היא לא ענתה.
"חשדנית קטנה שלי, הגיע הזמן שתתני לי את הרמז שלי."
היא ניקתה את גרונה. "אתה.. לומד איתי. באחד המקצועות."
"רק באחד?"
"או יותר. אבל אתה נמצא איתי בכיתה כמה פעמים בשבוע. זה הכול. נתתי לך רמז ע-נ-ק "
"אוקיי, אוקיי, אני אקח כול מה שתתני לי."
"אני צריכה לנתק. ביי."
"לא ביי. להתראות." היא ניתקה כשבאוזנה קול צחוקו הרך.
"אז מה הייתה ההרגשה ההיא בסוף?" ג'ניפר שאלה בחיוך.
"אני..." פניה האדימו "אה..."
"אוקיי, אני לא יכולה לראות אותך ככה, פשוט תודי שטעית, את לא חייבת לומר מה הייתה ההרגשה ההיא."
"תודה ג'ניפר, טעיתי. אבל אני לא רוצה לפרש את ההרגשה."
"בואי. היית כול כך שקועה בשיחה שלא שמת לב שההפסקה עומדת להיגמר."
הן הגיעו לשיעור בדיוק לפני שהמורה נכנסה, וסופי הביטה לכיוונו של לואיס לפני שהתיישבה במקומה.
'אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד עם מה שאתה מציע. לואיס. אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה. אני לא יודעת אם אני רוצה שתמצא אותי, או שלא.'
לואיס, שקרא ספר עד הגעתה של המורה הרים את ראשו, אך לא הבחין במבטה של סופי שהיה נעוץ בו.
'לואיס.' היא חשבה שוב על המבט שהיה בעיניו באותו היום, העצב הזה.
היא הביטה החוצה ושקעה במחשבות.
ג'ניפר שישבה לידה חייכה לעצמה. 'את יכולה להתעלם מזה כמה שאת רוצה, סופי, אבל את מרגישה אליו משהו. וזה לא משנה מה תעשי, בקרוב את תבחיני בכך.'
"סופי! ראיתי את אחת התמונות שלך מהאירוע! את נראית מדהים! הצבע הכחול ממש מתאים לך." לנה חייכה אליה והתיישבה לפניה.
לואיס הביט לעברה. 'כחול?'
"תיזהרי שלא תביכי את סופי." ג'ניפר גיחכה.
"איך זה אמור להביך את סופי?"
"רוצה שאני אספר לך סוד?"
"ג'ניפר!" סופי הניחה את ידה על פיה. "זה סוד! את לא אמורה לספר את זה!"
"טוב נו. אם את לא רוצה לספר לי זה בסדר." לנה צחקה בגלל פניה המאדימות של סופי.
"אוה סופי, מאז הלילה ההוא, הפנים שלך אדומות מתמיד!" קראה ג'ניפר בדרמטיות.
"שקט." המורה חזרה לכיתה והחלה בשיעור הבא.
סופי חזרה לבהות מחוץ לכיתה, לעבר המדשאות הרחבות המוארות באור השמש העזה.
לואיס הניח את קצות אצבעותיו על שפתיו ובחן את גבה של סופי. 'יכול להיות?'
הוא ראה את צידי פניה של סופי מוארים באור השמש, שערה החום נצבע אדום וזהב.
הוא ניסה לדמיין אותה במסכה, ונשימתו נעצרה.
'אני מבין. אז ככה את מכירה אותי. סופי. חשדנית קטנה שלי. כול הזמן היית לי מול הפנים. ולא הבחנתי. סופי.' הוא חייך לעצמו.
'מצאתי אותך. ידעתי שאני אמצא אותך בסופו של דבר. לפחות אני חושב שזאת את. עכשיו נשארה רק בדיקה אחרונה.'
המורה קראה שמות, וכשהיא קראה בשמה של סופי, ידה הימנית הורמה באופן אוטומטי, שרוול החולצה ירד למטה וחשף כתם לידה עדין על גב ידה.
'זאת הייתה ההוכחה שהייתי צריך. סופי. תפסתי אותך.'
לואיס חזר להביט במורה, והחל לחשוב על המהלך הבא.
אהבתם? אני שמחה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: