עוד 177 כניסות ל-10,000 כניסות!
ווהו:)
פרק 5
"כבר הבנת מי אני?"
"אולי. ואולי לא. תנחשי."
סופי שכבה על המיטה בחדרה, השמיכה מעל לראשה, מנמיכה את קולות השיחה.
"אני מנחשת שלא."
"ולמה זה?"
"כמו שאני מכירה אותך, היית זורק את זה בפנים שלי, כי זה יכול לתרום לאגו שלך- זה שמצאת אותי והכול."
הוא צחק חרישית. "ואת אומרת שאת לא מכירה אותי."
"כי אני לא, אני... יודעת עליך קצת, אבל.."
"לא מספיק כדי לסמוך עליי."
היא נאנחה."למה אתה כול כך מתעקש על הנושא של האמון? אתה פשוט לא מפסיק."
"כי זה מסקרן אותי. יש כמה שאלות שלא מפסיקות להטריד אותי."
"איזה?"
"למה כול כך קשה לך לתת אמון? מי פגע בך? מתי זה קרה? והשאלה שהכי מטרידה אותי היא, " הוא גיחך "איך לגרום לך לסמוך עליי?"
"איך אתה יודע שמישהו פגע בי?"
"אני כבר משוחח איתך כמה שבועות. את באמת חושבת שאני לא מכיר אותך?"
כשהיא לא ענתה הוא הוסיף "אולי אני לא מדבר איתך פנים אל פנים, אבל אני מכיר אותך כבר די טוב, ואת יכולה לומר לא כמה שאת רוצה, אבל יש בינינו משהו."
"כן, עקשנות. והיא באה מהצד שלך."
"שום דבר אחר?"
"כלום."
"אז אני היחיד מבינינו שחולם בכול לילה על שפתיים רכות שנצמדות לשלי ונפשקות אל מול שפתיי?"
סופי נשכה את שפתה והרגישה איך פניה מתחממות.
"אין לך תשובה על זה? זה מפתיע. על כול דבר אחר שאמרתי הייתה לך תשובה. כמעט תמיד עוקצנית. כנראה שבאמת הדהמתי אותך."
"לואיס, אתה-"
"אני כבר מת לחזור על האקט הזה. הייתי עושה הרבה כדי לחזור אל הרגע ההוא. אני מוכן להתערב שאת מוכנה לחזור ברגע זה אל נושא אי האמון." הוא צחק.
"למרות כול הדיבורים שלך אני עדיין לא מבינה. למה?"
"אמרתי לך כבר." הוא ידע בדיוק למה התכוונה.
"שעשע אותי."
"אני אספר לך קצת על מה שהרגשתי באותו לילה. מה את עשית לי. בתחילת הלילה לא ידעתי שאני אמצא אותך. חיפשתי מישהי לבלות איתה את הלילה. לא חלמתי אפילו שאותך אני אמצא. היינו זרים, אבל משהו קרה בתוכי כשראיתי אותך. משהו התחיל בתוכי. רק אחר כך הבנתי מה הרגשתי בליבי. התחלה של משהו שונה. לא הרגשתי כך אף פעם."
היא התנשמה.
"הרדמתי אותך."
"לא." היא צייצה בקול רועד.
"יופי. כי עוד לא סיימתי. כשהתחלתי לוותר, התקשרתי אלייך והתמלאתי תקווה למצוא אותך שוב. אני יודע שאני רק צריך לחכות. שיום אחד אני אנשק אותך שוב. ויום אחד אני אעמוד שוב לפנייך. והפעם לא בתור זרים. אני מתכוון לעמוד כך לפנייך. וזה שאני מדבר איתך, שומע את הקול שלך, גורם לי להמשיך ולנסות. אני מבטיח לך. יום אחד. רק חכי. אני אנתק עכשיו, ואתן לך לחשוב קצת על מה שאמרתי." הוא אמר לה לילה טוב וניתק. היא החזיקה את הטלפון בידה וניסתה לנשום עמוק כדי להרגיע את ליבה שהאיץ את פעימותיו.
בחלום, היא הלכה בדרך ההררית, שלג משני צידיה, מנגינה קלה נשמעה ממקום נסתר, מוזיקה רכה וענוגה, חיוך עלה על פניה ללא מחשבה, חום ורוך מילאו אותה.
היא ידעה שעליה לטפס במעלה ההר, אך פחד וחשש מילא אותה, נלחם בחום ובביטחון שהיו בתוכה.
'אל תאבדי את אומץ ליבך, אל תתחילי לפחד, הכול יהיה בסדר. החיים מלאים בבחירות וסכנות, אבל תמיד צריך לנסות. החיים הם הרפתקה, כמו הר שמחכה שיטפסו עליו. את חייבת לעלות במעלה ההר, מישהו מחכה לך שם, בזרועות פתוחות, ביניהן, יהיה ביטחון וחום, את חייבת להגיע אל פסגת ההר, לשכוח מהעבר ופשוט להתקדם קדימה. צעד אחר צעד. רק התחילי. עם הצעד הראשון. אל תפחדי. משהו חסר ואת חייבת למצוא אותו בפסגת ההר. שם את תמצאי את העתיד, את כול מה שאת צריכה לדעת. יש עוד כול כך הרבה להרגיש, אל תוותרי, על כל מה שתוכלי לחוות, על העתיד, בגלל הפחד' קול בתוכה לחש לה.
היא בהתה קדימה בחשש. הדרך נראתה ארוכה ומסובכת. 'צעד אחר צעד. רק עשי את הצעד הראשון'.
רגלה התרוממה לאיטה, והשאירה עקב בשלג שהצטבר מסביב.
הצעד הראשון נעשה.
היא הרגישה התרוממות רוח, אבל משהו הפריע לה....
האור מבעד לחלון הגיע אל עיניה, מסנוור ומעוור בחוזקו.
"חלום מוזר." היא גיחכה וקמה להתארגן לקראת יום הלימודים הבא.
"הי לואיס." היא ענתה לשיחה הצפויה.
"אמ... הקול שלך נשמע מוזר. מה את עושה?"
"הולכת לבית הספר."
"מה עוד?"
"שום דבר."
"חכי.." סופי שמעה קול קורא מאחוריה.
"היי." סופי אמרה לג'ניפר.
"מה החיוך הזה על הבוקר?" ג'ניפר התפלאה.
"זה כלום. אני מדברת בטלפון." היא הצביעה על הטלפון והניחה את אצבעה לפני שפתיה.
"עכשיו הבנתי למה הקול שלך נשמע שונה. את מחייכת. ולא בגלל משהו שאני אמרתי, כלומר- לא בציניות. נחמד. הקול שלך נשמע טוב ככה."
"מה שתגיד." היא הסמיקה קלות וג'ניפר חייכה בידיעה. 'לואיס-לואיס-לואיס'
"רק רציתי לומר לך בוקר טוב."
"אז הנה אמרת לי."
"את לא מתכוונת לענות?"
"בוקר טוב, לואיס."
"נתראה בבית הספר."
"איך אתה יודע? כבר זיהית אותי?"
"אולי."
"לא שוב."
"מה?"
"אולי כן ואולי לא. אז זה בטח לא כי היית שמח להשליך את זה בפרצוף שלי. את רואה את מכירה אותי. בלה- בלה –בלה."
הוא צחק. "כן, אנחנו מתחילים לחזור על עצמנו."
"לא אנחנו! אתה!"
שפתיו עקצצו מרוב רצון לבטא את שמה.'סופי.' "אז חשבת על מה שאמרתי לך אתמול?"
"אולי."
"אולי כן ואולי לא. נשמע מוכר. עכשיו את מחקה אותי."
"אוקיי! כן! חשבתי על זה. אבל אני לא אומר לך מה אני חושבת על הווידוי הקטן שלך. ואני אשכח את זה. בקרוב, אני לא אחשוב בכלל על מה שאמרת."
"אז אני אזכיר לך, שוב ושוב. כמה פעמים שצריך כדי שתזכרי ותחשבי על זה."
"לואיס," היא נאנחה, "אתה-"
"מייאש אותך. או לפחות זה מה שאני מנסה לעשות. אני מקווה שבסופו של דבר תפסיקי להתגונן, ותנמיכי את החומה. תתני לי להכיר אותך. להתקרב קצת אל מה שנמצא מתחת לכול השכבות."
"אני רואה שאתה במצב רוח רציני לאחרונה. וציורי. מאוד ציורי."
"למה את לא מוכנה אפילו לנסות לסמוך עליי?"
משהו הציק לה בתת מודע 'את חייבת להגיע אל פסגת ההר, לשכוח מהעבר ופשוט להתקדם קדימה. צעד אחר צעד. רק התחילי. עם הצעד הראשון.'
"למה אתה תמיד אומר את הדברים שמשגעים אותי? איך אתה יודע ללחוץ על כול הנקודות הרגישות? איך אתה יודע איך לגרום לי ל..." היא השתתקה ולא הביטה אל ג'ניפר, ששתתה כול מילה בשקיקה.
"את כרגע-"
"ביי לואיס, אני חייבת לנתק." היא פלטה במהירות וניתקה.
לואיס חייך חיוך קטן 'כרגע עשית את הצעד הראשון. מתחת למסכה, את לא כול כך אדישה, אוה סופי. אז לא רק אני משתגע. לא רק אני מאבד את דעתי.'
"אל תאמרי כלום. אוקיי ג'ניפר. אני לא מוכנה לדבר על שום דבר מזה."
ג'ניפר גיחכה. "אני שמחה."
"שאני מתחרפנת?" סופי הביטה בה בחריפות.
"לא, שמישהו חדר מעבר למגן שלך, למסכה, ולכו מה שאת מסתירה."
"למה? מה כול כך שמח בזה?"
"דבר ראשון- שיש מישהו שמסוגל לעשות את זה. חוץ ממני, כלומר. ודבר שני- אני רוצה שתחיי קצת. לילה אחד הוא לא חיים שלמים. אני חברה שלך , ואני אוהבת אותך. ואני לא רוצה שתישאי את המגן הזה כול החיים."
"אבל ככה אני לעולם לא אפגע."
"וגם לא תחיי. חוץ מזה, לא בודד לך לפעמים? מאחורי המגן?"
"אני... יש לי אותך."
ג'ניפר נאנחה "סופי.. אני לא נחשבת. אני חברה שלך. אני תמיד אהיה פה, אבל את צריכה עוד משהו. הדבר השלישי שבגללו אני שמחה הוא שיש לך רגשות, ושאת מראה את זה. ובגלל שזה הדדי... למה לא פשוט תנסי לסמוך? פעם אחת? אולי לואיס לא יאכזב?"
"אני.."
"לא רוצה לחשוב על זה. אם היה לי מה שיש לך.. הייתי מנצלת את זה עד הסוף. מה שאת מנהלת עכשיו זה לא חיים. את לא חיה. ואת אפילו לא מבינה את זה. סופי לפעמים את פשוט אטומה בצורה לא טבעית. אני אוהבת אותך, אבל את מחרפנת אותי." טון קולה היה סוער וקשוח.
סופי חייכה ללא שמחה, כול הרגשות שהציפו אותה בתחילת הבוקר נמוגו.
"אני מצטערת סופי. לא התכוונתי לפגוע בך או משהו כזה." ג'ניפר הביטה קדימה אל הדרך, ולא בחברתה כשאמרה את המילים הבאות "אבל הגיע הזמן שתקלטי את האמת. את חייבת לנסות. את משעממת אותי. למה לא תעשי משהו יוצא דופן לשם שינוי. תיקחי סיכון, למה את תמיד מאמינה שכולם יאכזבו אותך?! כן, עדיף להאמין שגם לואיס יאכזב. ואני? גם אני מאכזבת אותך עכשיו? הרי אני עושה משהו יוצא דופן, אני אומרת לך משהו שאת לא רוצה לשמוע אף פעם. אף אחד לא יכול לחיות בלי להיפגע. ואני מבטיחה לך, סופי, יום אחד, למרות החומות והמגנים שהקמת לעצמך, גם את תיפגעי. "
שאר הדרך לבית הספר נעשתה בשתיקה.
סופי ישבה ליד השולחן בכיתה וקשקשה עם עפרונה עיגולים על המחברת הפתוחה לפניה.
ג'ניפר מעולם לא דיברה אליה בכזאת ישירות, לא אמרה לה דברים כול כך קשים.
'זה לא חיים'.
לואיס ראה אותה יושבת לבדה, שפופה, הבעה כאובה על פניה.
הוא ידע שהיה איתה מישהו בזמן השיחה, הוא שמע אותה מדברת אליו או אליה. והוא לא חשב שמה שאמרה לו גרם לה להרגיש כול כך רע. הוא הרגיש התכווצות בחזהו כשראה אותה ממצמצת לאחור דמעות.
'סופי.' ידיו התכווצו לאגרופים.
הוא נעמד לצידה ולא הביט אליה, יודע שלא ירוויח דבר אם יביך אותה.
"את בסדר?" הוא הביט לעבר הלוח, בזמן שכמה להביט אליה, בפניה, בעיניה, לחבק אותה, לגרום לה להרגיש טוב יותר.
"לואיס." הוא הרגיש את מבטה עליו ושרירי בטנו התכווצו.
"אמ.. כן, אני בסדר." היא מלמלה. הקול שלה, ששמע כול כך הרבה בטלפון, מעולם לא נשמע רועד וחלש כך. תמיד היה שם חוזק כלשהו. גם כשהביך אותה. גם כשהצחיק, או התגרה בה. היא תמיד הייתה חזקה. משהו בו כאב למשמע החולשה שבקולה.
"את לא נשמעת בסדר. או נראית כך."
"וואו, תודה." היא אמרה בציניות.
"לא התכוונתי לזה ככה ואת יודעת את זה."
"כן. אני מצטערת."
"על מה?"
"דאגת לי, ואני לא ממש נחמדה כרגע."
"בואי."
"לאן?"
"לשטוף פנים."
"אבל-"
"אם את מפחדת שהמורה תבוא, ייקח לה לפחות עוד חמש דקות." כשהביט לעברה הוא ראה משהו שעצר את נשמתו. הוא בלע בקושי ומלמל "את באה?"
היא הנהנה והלכה אחריו לשירותים. הוא חיכה לה ליד הדלת, ובחן אותה.
הם התחילו לחזור כשהיא פלטה לפתע "תודה." אם לא הייתה מביטה אל הרצפה הייתה רואה את החיוך שנסוך על פניו.
כשישב בשיעור, לואיס חזר בראשו אל הרגע שבו הביט לעברה. המבע על פניה היה כה עדין, חיוך רך היה על פניה, חשש היה בעיניה, אבל הוא היה מעורב עם משהו אחר, שלא ציפה לראות אי פעם בעיניה של סופי. הוא הבין שהמסכה שהגנה כול הזמן על פניה החלה להיסדק. הוא ידע זאת בגלל המבט שנתנה לעברו. מה שראה בו היה הדבר שעצר את נשמתו. בעיניה הוא ראה תקווה.
אהבתם?:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: