לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

MCSTORY




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2011    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2011


עוד 177 כניסות ל-10,000 כניסות!

ווהו:)

 

פרק 5

 

"כבר הבנת מי אני?"

"אולי. ואולי לא. תנחשי."

סופי שכבה על המיטה בחדרה, השמיכה מעל לראשה, מנמיכה את קולות השיחה.

"אני מנחשת שלא."

"ולמה זה?"

"כמו שאני מכירה אותך, היית זורק את זה בפנים שלי, כי זה יכול לתרום לאגו שלך- זה שמצאת אותי והכול."

הוא צחק חרישית. "ואת אומרת שאת לא מכירה אותי."

"כי אני לא, אני... יודעת עליך קצת, אבל.."

"לא מספיק כדי לסמוך עליי."

היא נאנחה."למה אתה כול כך מתעקש על הנושא של האמון? אתה פשוט לא מפסיק."

"כי זה מסקרן אותי. יש כמה שאלות שלא מפסיקות להטריד אותי."

"איזה?"

"למה כול כך קשה לך לתת אמון? מי פגע בך? מתי זה קרה? והשאלה שהכי מטרידה אותי היא, " הוא גיחך "איך לגרום לך לסמוך עליי?"

"איך אתה יודע שמישהו פגע בי?"

"אני כבר משוחח איתך כמה שבועות. את באמת חושבת שאני לא מכיר אותך?"

כשהיא לא ענתה הוא הוסיף "אולי אני לא מדבר איתך פנים אל פנים, אבל אני מכיר אותך כבר די טוב, ואת יכולה לומר לא כמה שאת רוצה, אבל יש בינינו משהו."

"כן, עקשנות. והיא באה מהצד שלך."

"שום דבר אחר?"

"כלום."

"אז אני היחיד מבינינו שחולם בכול לילה על שפתיים רכות שנצמדות לשלי ונפשקות אל מול שפתיי?"

סופי נשכה את שפתה והרגישה איך פניה מתחממות.

"אין לך תשובה על זה? זה מפתיע. על כול דבר אחר שאמרתי הייתה לך תשובה. כמעט תמיד עוקצנית. כנראה שבאמת הדהמתי אותך."

"לואיס, אתה-"

"אני כבר מת לחזור על האקט הזה. הייתי עושה הרבה כדי לחזור אל הרגע ההוא. אני מוכן להתערב שאת מוכנה לחזור ברגע זה אל נושא אי האמון." הוא צחק.

"למרות כול הדיבורים שלך אני עדיין לא מבינה. למה?"

"אמרתי לך כבר." הוא ידע בדיוק למה התכוונה.

"שעשע אותי."

"אני אספר לך קצת על מה שהרגשתי באותו לילה. מה את עשית לי. בתחילת הלילה לא ידעתי שאני אמצא אותך. חיפשתי מישהי לבלות איתה את הלילה. לא חלמתי אפילו שאותך אני אמצא. היינו זרים, אבל משהו קרה בתוכי כשראיתי אותך. משהו התחיל בתוכי. רק אחר כך הבנתי מה הרגשתי בליבי. התחלה של משהו שונה. לא הרגשתי כך אף פעם."

היא התנשמה.

"הרדמתי אותך."

"לא." היא צייצה בקול רועד.

"יופי. כי עוד לא סיימתי. כשהתחלתי לוותר, התקשרתי אלייך והתמלאתי תקווה למצוא אותך שוב. אני יודע שאני רק צריך לחכות. שיום אחד אני אנשק אותך שוב. ויום אחד אני אעמוד שוב לפנייך. והפעם לא בתור זרים. אני מתכוון לעמוד כך לפנייך. וזה שאני מדבר איתך, שומע את הקול שלך, גורם לי להמשיך ולנסות. אני מבטיח לך. יום אחד. רק חכי. אני אנתק עכשיו, ואתן לך לחשוב קצת על מה שאמרתי." הוא אמר לה לילה טוב וניתק. היא החזיקה את הטלפון בידה וניסתה לנשום עמוק כדי להרגיע את ליבה שהאיץ את פעימותיו.

 

בחלום, היא הלכה בדרך ההררית, שלג משני צידיה, מנגינה קלה נשמעה ממקום נסתר, מוזיקה רכה וענוגה, חיוך עלה על פניה ללא מחשבה, חום ורוך מילאו אותה.

היא ידעה שעליה לטפס במעלה ההר, אך פחד וחשש מילא אותה, נלחם בחום ובביטחון שהיו בתוכה.

'אל תאבדי את אומץ ליבך, אל תתחילי לפחד, הכול יהיה בסדר. החיים מלאים בבחירות וסכנות, אבל תמיד צריך לנסות. החיים הם הרפתקה, כמו הר שמחכה שיטפסו עליו. את חייבת לעלות במעלה ההר, מישהו מחכה לך שם, בזרועות פתוחות, ביניהן, יהיה ביטחון וחום, את חייבת להגיע אל פסגת ההר, לשכוח מהעבר ופשוט להתקדם קדימה. צעד אחר צעד. רק התחילי. עם הצעד הראשון. אל תפחדי. משהו חסר ואת חייבת למצוא אותו בפסגת ההר. שם את תמצאי את העתיד, את כול מה שאת צריכה לדעת. יש עוד כול כך הרבה להרגיש, אל תוותרי, על כל מה שתוכלי לחוות, על העתיד, בגלל הפחד' קול בתוכה לחש לה.

היא בהתה קדימה בחשש. הדרך נראתה ארוכה ומסובכת. 'צעד אחר צעד. רק עשי את הצעד הראשון'.

רגלה התרוממה לאיטה, והשאירה עקב בשלג שהצטבר מסביב.

הצעד הראשון נעשה.

היא הרגישה התרוממות רוח, אבל משהו הפריע לה....

האור מבעד לחלון הגיע אל עיניה, מסנוור ומעוור בחוזקו.

"חלום מוזר." היא גיחכה וקמה להתארגן לקראת יום הלימודים הבא.

 

"הי לואיס." היא ענתה לשיחה הצפויה.

"אמ... הקול שלך נשמע מוזר. מה את עושה?"

"הולכת לבית הספר."

"מה עוד?"

"שום דבר."

"חכי.." סופי שמעה קול קורא מאחוריה.

"היי." סופי אמרה לג'ניפר.

"מה החיוך הזה על הבוקר?" ג'ניפר התפלאה.

"זה כלום. אני מדברת בטלפון." היא הצביעה על הטלפון והניחה את אצבעה לפני שפתיה.

"עכשיו הבנתי למה הקול שלך נשמע שונה. את מחייכת. ולא בגלל משהו שאני אמרתי, כלומר- לא בציניות. נחמד. הקול שלך נשמע טוב ככה."

"מה שתגיד." היא הסמיקה קלות וג'ניפר חייכה בידיעה. 'לואיס-לואיס-לואיס'

"רק רציתי לומר לך בוקר טוב."

"אז הנה אמרת לי."

"את לא מתכוונת לענות?"

"בוקר טוב, לואיס."

"נתראה בבית הספר."

"איך אתה יודע? כבר זיהית אותי?"

"אולי."

"לא שוב."

"מה?"

"אולי כן ואולי לא. אז זה בטח לא כי היית שמח להשליך את זה בפרצוף שלי. את רואה את מכירה אותי. בלה- בלה –בלה."

הוא צחק. "כן, אנחנו מתחילים לחזור על עצמנו."

"לא אנחנו! אתה!"

שפתיו עקצצו מרוב רצון לבטא את שמה.'סופי.' "אז חשבת על מה שאמרתי לך אתמול?"

"אולי."

"אולי כן ואולי לא. נשמע מוכר. עכשיו את מחקה אותי."

"אוקיי! כן! חשבתי על זה. אבל אני לא אומר לך מה אני חושבת על הווידוי הקטן שלך. ואני אשכח את זה. בקרוב, אני לא אחשוב בכלל על מה שאמרת."

"אז אני אזכיר לך, שוב ושוב. כמה פעמים שצריך כדי שתזכרי ותחשבי על זה."

"לואיס," היא נאנחה, "אתה-"

"מייאש אותך. או לפחות זה מה שאני מנסה לעשות. אני מקווה שבסופו של דבר תפסיקי להתגונן, ותנמיכי את החומה. תתני לי להכיר אותך. להתקרב קצת אל מה שנמצא מתחת לכול השכבות."

"אני רואה שאתה במצב רוח רציני לאחרונה. וציורי. מאוד ציורי."

"למה את לא מוכנה אפילו לנסות לסמוך עליי?"

משהו הציק לה בתת מודע 'את חייבת להגיע אל פסגת ההר, לשכוח מהעבר ופשוט להתקדם קדימה. צעד אחר צעד. רק התחילי. עם הצעד הראשון.'

"למה אתה תמיד אומר את הדברים שמשגעים אותי? איך אתה יודע ללחוץ על כול הנקודות הרגישות? איך אתה יודע איך לגרום לי ל..." היא השתתקה ולא הביטה אל ג'ניפר, ששתתה כול מילה בשקיקה.

"את כרגע-"

"ביי לואיס, אני חייבת לנתק." היא פלטה במהירות וניתקה.

לואיס חייך חיוך קטן 'כרגע עשית את הצעד הראשון. מתחת למסכה, את לא כול כך אדישה, אוה סופי. אז לא רק אני משתגע. לא רק אני מאבד את דעתי.'

 

"אל תאמרי כלום. אוקיי ג'ניפר. אני לא מוכנה לדבר על שום דבר מזה."

ג'ניפר גיחכה. "אני שמחה."

"שאני מתחרפנת?" סופי הביטה בה בחריפות.

"לא, שמישהו חדר מעבר למגן שלך, למסכה, ולכו מה שאת מסתירה."

"למה? מה כול כך שמח בזה?"

"דבר ראשון- שיש מישהו שמסוגל לעשות את זה. חוץ ממני, כלומר. ודבר שני- אני רוצה שתחיי קצת. לילה אחד הוא לא חיים שלמים. אני חברה שלך , ואני אוהבת אותך. ואני לא רוצה שתישאי את המגן הזה כול החיים."

"אבל ככה אני לעולם לא אפגע."

"וגם לא תחיי. חוץ מזה, לא בודד לך לפעמים? מאחורי המגן?"

"אני... יש לי אותך."

ג'ניפר נאנחה "סופי.. אני לא נחשבת. אני חברה שלך. אני תמיד אהיה פה, אבל את צריכה עוד משהו. הדבר השלישי שבגללו אני שמחה הוא שיש לך רגשות, ושאת מראה את זה. ובגלל שזה הדדי... למה לא פשוט תנסי לסמוך? פעם אחת? אולי לואיס לא יאכזב?"

"אני.."

"לא רוצה לחשוב על זה. אם היה לי מה שיש לך.. הייתי מנצלת את זה עד הסוף. מה שאת מנהלת עכשיו זה לא חיים. את לא חיה. ואת אפילו לא מבינה את זה. סופי לפעמים את פשוט אטומה בצורה לא טבעית. אני אוהבת אותך, אבל את מחרפנת אותי." טון קולה היה סוער וקשוח.

סופי חייכה ללא שמחה, כול הרגשות שהציפו אותה בתחילת הבוקר נמוגו.

"אני מצטערת סופי. לא התכוונתי לפגוע בך או משהו כזה." ג'ניפר הביטה קדימה אל הדרך, ולא בחברתה כשאמרה את המילים הבאות "אבל הגיע הזמן שתקלטי את האמת. את חייבת לנסות. את משעממת אותי. למה לא תעשי משהו יוצא דופן לשם שינוי. תיקחי סיכון, למה את תמיד מאמינה שכולם יאכזבו אותך?! כן, עדיף להאמין שגם לואיס יאכזב. ואני? גם אני מאכזבת אותך עכשיו? הרי אני עושה משהו יוצא דופן, אני אומרת לך משהו שאת לא רוצה לשמוע אף פעם. אף אחד לא יכול לחיות בלי להיפגע. ואני מבטיחה לך, סופי, יום אחד, למרות החומות והמגנים שהקמת לעצמך, גם את תיפגעי. "

שאר הדרך לבית הספר נעשתה בשתיקה.

 

סופי ישבה ליד השולחן בכיתה וקשקשה עם עפרונה עיגולים על המחברת הפתוחה לפניה.

ג'ניפר מעולם לא דיברה אליה בכזאת ישירות, לא אמרה לה דברים כול כך קשים.

'זה לא חיים'.

לואיס ראה אותה יושבת לבדה, שפופה, הבעה כאובה על פניה.

הוא ידע שהיה איתה מישהו בזמן השיחה, הוא שמע אותה מדברת אליו או אליה. והוא לא חשב שמה שאמרה לו גרם לה להרגיש כול כך רע. הוא הרגיש התכווצות בחזהו כשראה אותה ממצמצת לאחור דמעות.

'סופי.' ידיו התכווצו לאגרופים.

הוא נעמד לצידה ולא הביט אליה, יודע שלא ירוויח דבר אם יביך אותה.

"את בסדר?" הוא הביט לעבר הלוח, בזמן שכמה להביט אליה, בפניה, בעיניה, לחבק אותה, לגרום לה להרגיש טוב יותר.

"לואיס." הוא הרגיש את מבטה עליו ושרירי בטנו התכווצו.

"אמ.. כן, אני בסדר." היא מלמלה. הקול שלה, ששמע כול כך הרבה בטלפון, מעולם לא נשמע רועד וחלש כך. תמיד היה שם חוזק כלשהו. גם כשהביך אותה. גם כשהצחיק, או התגרה בה. היא תמיד הייתה חזקה. משהו בו כאב למשמע החולשה שבקולה.

"את לא נשמעת בסדר. או נראית כך."

"וואו, תודה." היא אמרה בציניות.

"לא התכוונתי לזה ככה ואת יודעת את זה."

"כן. אני מצטערת."

"על מה?"

"דאגת לי, ואני לא ממש נחמדה כרגע."

"בואי."

"לאן?"

"לשטוף פנים."

"אבל-"

"אם את מפחדת שהמורה תבוא, ייקח לה לפחות עוד חמש דקות." כשהביט לעברה הוא ראה משהו שעצר את נשמתו. הוא בלע בקושי ומלמל "את באה?"

היא הנהנה והלכה אחריו לשירותים. הוא חיכה לה ליד הדלת, ובחן אותה.

הם התחילו לחזור כשהיא פלטה לפתע "תודה." אם לא הייתה מביטה אל הרצפה הייתה רואה את החיוך שנסוך על פניו.

כשישב בשיעור, לואיס חזר בראשו אל הרגע שבו הביט לעברה. המבע על פניה היה כה עדין, חיוך רך היה על פניה, חשש היה בעיניה, אבל הוא היה מעורב עם משהו אחר, שלא ציפה לראות אי פעם בעיניה של סופי. הוא הבין שהמסכה שהגנה כול הזמן על פניה החלה להיסדק. הוא ידע זאת בגלל המבט שנתנה לעברו. מה שראה בו היה הדבר שעצר את נשמתו. בעיניה הוא ראה תקווה.

 

 

 

אהבתם?:)

נכתב על ידי , 31/5/2011 16:10  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עניינים


 בקרוב העניינים יתחממו בין לואיס לסופי...

רק חכו להמשך, אני מבטיחה לכם שתהנו!

מה שכן, אני מצטערת אבל אני באמת קצת עמוסה כרגע עם הפרוייקט גמר של אדריכלות.

בעוד כארבעה חמישה ימים אני אסיים את הפרוייקט ואז אוכל לעדכן קבוע, אבל עד אז... אני אנסה כשאוכל.

מקווה לעדכן בקרוב, ומה שבטוח, יש למה לצפות ;)

נכתב על ידי , 21/5/2011 00:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מקווה שתהנו מהפרק בגלל שהוא יהיה הפרק האחרון לשבוע שבועיים הקרובים.

יש לי המון לחץ בלימודים ואין לי זמן להעלות פרק.

אני מבקשת שלא תלחצו עליי- ברגע שייגמר הפקק, הלחץ הזה בלימודים, ברגע שזה יירגע קצת, אני אתחיל להעלות בערך חלק לשבוע.

אני באמת מצטערת, אבל זה פשוט שאין לי זמן בכלל.

חלק4

 

"בוקר טוב."

"מי זה?" סופי ענתה בלי להסתכל על זהות המתקשר.

"חשבתי שכבר הבנת מי אני."

"אוה, כן. לואיס. למה אתה מתקשר בכאלו שעות?"

"חשבתי שאולי נלך ביחד לבית הספר." הוא ליטף את התמונה שלה שלקח תמורת טובה נוספת לאנדרו.

"חה, לא. ניסיון טוב. אם הייתי קצת פחות ערנית אולי היית מצליח."

הוא גיחך. "זה לא מזיק לנסות."

"למה זה כול כך משנה לך?"

"כבר אמרתי לך. אני לא לגמרי בטוח בעצמי. כשאני אדע אני אומר לך."

"כלומר, עד שתבין מה זה, תמשיך להתקשר אליי כול כך הרבה פעמים, בשעות כול כך לא הגיוניות?"

"משהו כזה, כן."

היא נאנחה ואז נשכה את לשונה ופשוט שאלה "למה היית עצוב אתמול?"

"אז היית שם אחרי הכול."

"הייתי בטוחה שמיד אחרי שאני אנתק אתה תעבור נערה- נערה ותבדוק אם יש לה כתם לידה על היד." היא גיחכה.

"יותר מידי נערות. לא הייתי מספיק לעשות את זה עד סוף ההפסקה. חוץ מזה- היה יוצא לי שם של מטורף."

"לי כבר נדמה שאתה מטורף."

"בגלל שאני מנסה לגלות אותך?"

"בגלל שאתה עצוב בגללי."

"אז עכשיו לא רק שיש לך בעיות לבטוח באנשים, את גם מפחיתה בערך עצמך."

"טוב, אם כבר הערת אותי, אז אני אלך להתארגן. אני מנתקת."

"נתראה בבית הספר ליד השער?"

"פספסת את ההזדמנות שלך, אם היית שואל מיד אחרי שהתקשרת, לפני שהתעוררתי, אולי היית מצליח. עכשיו מאוחר מידי. חוץ מזה, יש יותר משער אחד בבית הספר. ביי." היא ניתקה לפני שהייתה לו הזדמנות להשיב.

 

"מה יש לך עם הבחורה הזאת?" ג'ק שאל אותו.

"אני לא יודע, אבל משהו אומר לי שאני חייב למצוא אותה."

"זה הכול?"

"אני מרגיש שהיא חשובה, וזה מטריף אותי שאני לא יכול לדבר איתה פנים אל פנים."

"אוקיי."

"לא סיימתי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הנשיקה מהלילה ההוא, והיא ממשיכה לרדוף אותי בחלומות שלי. כאילו זה לא מספיק, אני לא מצליח להתרכז בשיעורים, כול מה שאני יכול לחשוב עליו זה עליה. על העיניים, השפתיים, הידיים שלה. על החיוך שלה והצחוק שלה. זה מטריף אותי."

ג'ק הביט בו ברחמים.

"מה?" לואיס הביט בו בתמיהה "למה אתה מסתכל עליי ככה?"

"אידיוט. אתה מאוהב." ג'ק צחק.

"מאוהב?"

"כן."

"אתה בטוח?" לואיס הביט בו בספק.

"כן. האפשרות היחידה האחרת היא שאתה אובססיבי. אני מעדיף לחשוב שאתה פשוט מאוהב." ג'ק צחק.

"אבל-"

"אוה, תוותר על זה, לואיס. לפי איך שאתה מתנהג לאחרונה אני יודע שזו לא אובססיה. ואתה כנראה מכיר אותה. אמרת שהיא מוכרת לך. אתה רק צריך לנסות לחשוב מאיפה. אם היא זיהתה אותך משיחת הטלפון, אז היא קרובה אלייך, מספיק כדי לדעת מי אתה ואיך אתה מתנהג."

כשלואיס כיווץ את גבותיו במבט מוטרד, ג'ק חייך אליו "אל תדאג, אתה תמצא אותה. אני בטוח בזה."

 

סופי נשכבה על הדשא במדשאה הגדולה שמאחורי בית הספר, והביטה לעבר השמיים, חושבת על לואיס. 'הוא נראה מלא אנרגיות היום. אולי הוא ויתר. והחליט להשקיע את המאמץ במשהו אחר.' היא הרגישה את שפתיה מתעקלות כשנזכרה איך נכנס לכיתה, מלא מרץ ושמחה.

ג'ניפר שישבה לידה הביטה בה וחייכה לעצמה. "חושבת על לואיס?"

"לא." סופי הייתה שקרנית גרועה, ופניה הסמוקות אמרו משהו אחר לגמרי.

"שקרנית. אני אניח לך. אם את לא רוצה לדבר עליו זה בסדר."

סופי ונאנחה. "זה לא בסדר. אני שומעת את זה בקול שלך."

"אז מה? אני לא אכריח אותך לספר לי."

"כן, אבל אני יכולה לשמוע את מה שאת לא אומרת לי. משהו כמו 'למה את לא סומכת עליי?' ו- 'חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך'."

ג'ניפר גיחכה.

"אני לא באמת יודעת, אני חושבת שכול המרץ שלואיס הראה לנו היום זה כי הוא ויתר."

"זה טוב או רע?"

"אני לא יודעת. אני לא רוצה להיחשף לפניו. אבל אני עדיין מרגישה איזושהי החמצה."

ג'ניפר הסתירה גיחוך ונאנחה.

"לפעמים אני תוהה מה אני אעשה איתך."

"ממ?" סופי הביטה בה.

"את כול כך אטומה!"

"ג'ניפר?"

"את אפילו לא שמה לב. למה את חושבת שאת מרגישה ככה? אה?!"

"לא יודעת." היא חזרה להביט בשמיים.

"אני מוכנה להתערב שאת בכלל לא רוצה לדעת. את מרגישה ככה בגלל שאיפשהו, עמוק בתוכך, את כן רוצה שלואיס יגלה שזאת את. כי את כן רוצה להיחשף לפניו. להכיר אותו, ושהוא יכיר אותך."

סופי הרהרה בדבר ואז הנידה בראשה לשלילה.

"את טועה."

"מה שתגידי. בקרוב נראה אם לואיס ויתר עלייך, ואם כן, את תראי שתרגישי רק יותר גרוע."

"לואיס ויתר עליי. ואני אמורה להרגיש הקלה. אני מרגישה הקלה."

"את אמורה? או שאת מרגישה הקלה?" ג'ניפר עקצה אותה.

הפלאפון הציל את סופי ממתן תשובה.

"הלו."

"התגעגעת אליי?"

"לא."

לואיס צחק. "אני מוכן להתערב שכן."

סופי הסמיקה, בידיעה שהוא צדק. ושיש משהו בדבריה של ג'ניפר.

"ואתה? התגעגעת?"

"כן." לואיס ענה ישירות. "בגלל זה התקשרתי."

"כי רצית לשמוע את קולי?" היא אמרה בציניות.

"גם. וגם כי רציתי לבקש משהו."

"מה?"

"תני לי משהו. רמז. אפילו הכי קטן."

"התחלתי לחשוב שנכנעת."

"אני לא מתכוון להיכנע."

"עקשן. אם אני אתן לך רמז תענה לי על משהו?"

"אמ... כן, עשינו עסק. בואי אליי ונלחץ ידיים."

"מצחיק."

"מצטער, הייתי חייב לנסות." הוא צחק.

"למה אתה מקובע עליי?"

"מישהו האיר את עיניי, ואמר לי את התשובה לזה."

"שהיא?"

"אני מאוהב בך."

היא הרחיקה את המכשיר והביטה בו בתמיהה.'הוא כרגע אמר מה שאני חושבת שהוא אמר?'

"את עוד שם?"

"כן." היא לקחה נשימה. "איך זה יכול להיות? אתה בכלל לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותך."

"אוה, אבל את טועה. כמו שהוכחת כשזיהית אותי,  את מכירה אותי. חוץ מזה. מההתחלה היה בך משהו שהיה מוכר לי. וכפי שחבר אמר לי, אני רק צריך להיזכר מתי ואיפה ראיתי אותך כדי לדעת מי את. אני מכיר אותך."

המילים האלו עצרו את נשימתה.

"עכשיו הרמז."

היא לא ענתה.

"חשדנית קטנה שלי, הגיע הזמן שתתני לי את הרמז שלי."

היא ניקתה את גרונה. "אתה.. לומד איתי. באחד המקצועות."

"רק באחד?"

"או יותר. אבל אתה נמצא איתי בכיתה כמה פעמים בשבוע. זה הכול. נתתי לך רמז ע-נ-ק "

"אוקיי, אוקיי, אני אקח כול מה שתתני לי."

"אני צריכה לנתק. ביי."

"לא ביי. להתראות." היא ניתקה כשבאוזנה קול צחוקו הרך.

"אז מה הייתה ההרגשה ההיא בסוף?" ג'ניפר שאלה בחיוך.

"אני..." פניה האדימו "אה..."

"אוקיי, אני לא יכולה לראות אותך ככה, פשוט תודי שטעית, את לא חייבת לומר מה הייתה ההרגשה ההיא."

"תודה ג'ניפר, טעיתי. אבל אני לא רוצה לפרש את ההרגשה."

"בואי. היית כול כך שקועה בשיחה שלא שמת לב שההפסקה עומדת להיגמר."

הן הגיעו לשיעור בדיוק לפני שהמורה נכנסה, וסופי הביטה לכיוונו של לואיס לפני שהתיישבה במקומה.

'אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד עם מה שאתה מציע. לואיס. אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה. אני לא יודעת אם אני רוצה שתמצא אותי, או שלא.'

לואיס, שקרא ספר עד הגעתה של המורה הרים את ראשו, אך לא הבחין במבטה של סופי שהיה נעוץ בו.

'לואיס.' היא חשבה שוב על המבט שהיה בעיניו באותו היום, העצב הזה.

היא הביטה החוצה ושקעה במחשבות.

ג'ניפר שישבה לידה חייכה לעצמה. 'את יכולה להתעלם מזה כמה שאת רוצה, סופי, אבל את מרגישה אליו משהו. וזה לא משנה מה תעשי, בקרוב את תבחיני בכך.'

 

"סופי! ראיתי את אחת התמונות שלך מהאירוע! את נראית מדהים! הצבע הכחול ממש מתאים לך." לנה חייכה אליה והתיישבה לפניה.

לואיס הביט לעברה. 'כחול?'

"תיזהרי שלא תביכי את סופי." ג'ניפר גיחכה.

"איך זה אמור להביך את סופי?"

"רוצה שאני אספר לך סוד?"

"ג'ניפר!" סופי הניחה את ידה על פיה. "זה סוד! את לא אמורה לספר את זה!"

"טוב נו. אם את לא רוצה לספר לי זה בסדר." לנה צחקה בגלל פניה המאדימות של סופי.

"אוה סופי, מאז הלילה ההוא, הפנים שלך אדומות מתמיד!" קראה ג'ניפר בדרמטיות.

"שקט." המורה חזרה לכיתה והחלה בשיעור הבא.

סופי חזרה לבהות מחוץ לכיתה, לעבר המדשאות הרחבות המוארות באור השמש העזה.

לואיס הניח את קצות אצבעותיו על שפתיו ובחן את גבה של סופי. 'יכול להיות?'

הוא ראה את צידי פניה של סופי מוארים באור השמש, שערה החום נצבע אדום וזהב.

הוא ניסה לדמיין אותה במסכה, ונשימתו נעצרה.

'אני מבין.  אז ככה את מכירה אותי. סופי. חשדנית קטנה שלי. כול הזמן היית לי מול הפנים. ולא הבחנתי. סופי.' הוא חייך לעצמו.

'מצאתי אותך. ידעתי שאני אמצא אותך בסופו של דבר. לפחות אני חושב שזאת את. עכשיו נשארה רק בדיקה אחרונה.'

המורה קראה שמות, וכשהיא קראה בשמה של סופי, ידה הימנית הורמה באופן אוטומטי, שרוול החולצה ירד למטה וחשף כתם לידה עדין על גב ידה.

'זאת הייתה ההוכחה שהייתי צריך. סופי. תפסתי אותך.'

לואיס חזר להביט במורה, והחל לחשוב על המהלך הבא.

 

 אהבתם? אני שמחה:)

נכתב על ידי , 17/5/2011 15:24  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

10,849
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMCLOVERS אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MCLOVERS ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)