שפיות זמנית

אני זוכרת איך שהיינו קטנים, רק חיפשנו את מי לאהוב.

אם זה איזשהו סלב, או ילד\ה שבכלל לא הכרנו.

לרוב, הבנות חיפשו את מי לאהוב, מהבנים. כמה פתטי זה נשמע עכשיו.

כשאני חושבת על זה, אני מבינה שזה החינוך שקיבלנו. אז איך זה שעכשיו יותר אנשים יוצאים מהארון? זה לא שהחינוך השתנה. אולי כן. אבל החברה עדיין לא מקבלת אנשים שונים.

לרוב האנשים שאני מכירה, יש דעה ממש ברורה לגבי הומוסקסואלים. להורים שלי במיוחד. כשהם רואים הומו, לסבית או בי, הם אומרים שזאת מחלה ושמשהו דפוק במוחות שלהם. ואני כילדה אף פעם לא הבנתי למה. כי תכלס, מה זה משנה? אוקיי, אז זה לא מורשה בתנ"ך, בסדר. ואני מאמינה באלוהים. אבל אני לא חושבת שזה משהו אסור. אלוהים לא צריך לבחור לנו מה לאהוב, נכון?

פעם שאלתי חברה שלי למה היא כ"כ נגעלת מלסביות.

"זה מגעיל. אני בחיים לא אלך עם בחורה, נקודה. אני יכולה להבין הומואים, אבל לסביות זה מגעיל."

וזה הכעיס אותי. אז עניתי לה.

"ונגיד, שהנורמה הייתה ככה: בנים הולכים עם בנים, בנות עם בנות. נראה לך שהיית נמשכת לבנים, כמו עכשיו, או לבנות?"

"לבנות. מן הסתם. אני מתפלאה שאת שואלת."

אז עכשיו תגידו לי אם החברה שלנו עגומה או לא.

למה אנחנו מפחדים להיות שונים?

ולמה לעזאזל אנחנו עושים מה שהחברה מכתיבה לנו?