מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם.

[הבשורה על-פי יוחנן, פרק יג, פסוקים לד-לה]

העניין של "אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה" הוא לא חדש.. כולם הרי מכירים את המצווה:

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" [ויקרא יט פסוק יח]

מה שחדש זה כיצד אוהבים. "כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה".

זֹאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו.

[הבשורה על-פי יוחנן, פרק טו, פסוקים יב-יג]

אנחנו צריכים לאהוב זה את זה באהבה הגדולה ביותר.

ולא לאהוב רק את מי שקל לאהוב... אלא גם את מי שקשה לאהוב.

"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם, לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים. הֵן אִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם מַה שְֹכַרְכֶם? הֲלֹא גַּם הַמּוֹכְסִים עוֹשִׂים זֹאת. וְאִם תִּשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם אֲחֵיכֶם בִּלְבַד, מַהוּ הַמְיֻחָד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים? הֲלֹא גַּם הַגּוֹיִים עוֹשִׂים זֹאת. לָכֵן הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא."

[הבשורה על-פי מתי, פרק ה, פסוקים מג-מח]

בָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. אֲהוּבַי, אִם כָּכָה אָהַב אוֹתָנוּ הָאֱלֹהִים, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לֶאֱהֹב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

[אגרת יוחנן הראשונה, פרק ד, פסוקים י-יא]

אִישׁ אִם יֹאמַר "אוֹהֵב אֲנִי אֶת אֱלֹהִים" וְהוּא שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, שַׁקְרָן הוּא; כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת אָחִיו אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ לֹא יוּכַל לֶאֱהֹב אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. מִצְוָה זֹאת קִבַּלְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים יֹאהַב גַּם אֶת אָחִיו.

[אגרת יוחנן הראשונה, פרק ד, פסוקים כ-כא]

הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל. הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם.

[אגרת שאול הראשונה אל הקורינתים, פרק יג, פסוקים ד-ח]