בתחרות כולם מתחילים באותו קו אדום, אך ברגע אחד הכל משתנה החזקים רחוקים והחלשים עדיין קרובים לקו. אולי הם יותרו או יפסיקו לרוץ כי הם נשארו מאחור לבדם. אותי כבר עברו, נשארתי מאחור. אני מנסה להגיע אליהם אבל אני לא מצליחה, הם מהירים יותר. אני כבר לא בטוחה אם אני רוצה להגיע אליהם או ללכת בכיוון השני, אליהם למרות שאני רואה אותן רק פעמיים בשבוע אני יודעת שבנות כאלה תמיד היו שם בשבילי ולא ישאירו אותי לבד בשביל. אולי שם יהיה לי יותר טוב בלי קבוצות מטומטמות, בלי תחרות.
למרות הכל עדיין אני מרגישה חלק ממכן, אתן כמו אחיות שלי אני יודעת שאני יכולה לספר לכן הכל, ותבינו. אבל לפעמים כל הקבוצות האלה גורמות לי להרגיש לא שייכת ולא קשורה. אתן לא יודעות איך זה להרגיש בצד הזה. הלואי ולפעמים דברים היו נראים קצת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדיגי(;
