אני שם נעליים ואימונית, לוקח אוזניות. אני יודע שמחכה לי רגעים קשים יותר, ורגעים קשים פחות אבל אני מוכוון למטרה. אני הולך לרוץ 20 דקות. אני עושה את הצעד ויוצא מהבית. אבל ה20 דקות האלו יהיו 20 דקות ויהיה מה. לא פחות, אך כמובן שמוטב יותר. אני עושה כמה צעדים ומחליט "הנה זה בא" אני מתחיל לרוץ בקצב אחיד לעבר הגבעה.

גם בגשם, גם בקור, אני יוצא לרוץ גם אם זה מסביב לבלוק מפחד לחטוף מחלה, העיקר לעמוד במטרה ולשים אתגר. מסלול זה מסלול,ככה עמית תמיד אמר לי, ואני תמיד הקשבתי לו, וככה היום אני נוהג. גם בבוץ או בשלוליות, גם בנעלי הרים ועם ג'ינס- ברגע שקבעת מסלול, כל עוד אתה מסוגל פיזית לרוץ- אתה רץ. אפילו אם אתה טיפה מאט את הקצב כי קשה, אתה רץ.

אבל פעם אחת, אפילו פעם אחת תחליט לרוץ מסלול שקבעת מראש, ולא תעמוד בו- אתה תשלם על זה בריצה הבאה. בריצה הבאה אתה תזכור שעשית לעצמך הנחה, ואז... הו הו... ואז אתה תתקשה מאוד לעמוד במטרה. כי ברגע שאתה לא עומד בסטנדרט שלך, אתה שוכח כמעט כליל איך לעמוד בו. וברגע שזה קורה, אתה לא תסתדר בקלות.

אז שים נעליים, שים אימונית, קח את המוזיקה וצא לריצה.הרי זה שווה את זה כי ההרגשה נפלא, האינדרופינים בדם שווים הכול והגאווה שיש בך היא נצחית.

השיר הזה עשה לי הרבה מאוד מרץ אתמול בריצה.

"לא מוותר כי אני לא מהחנונים 
לא מוותר ולא פוחד מהסיכונים 
לא מוותר לא מוותר "