"סבא שלי" אני זוכר את עצמי מתייפח באמצע הכיתה בהפסקה, בוכה בכי תמוררים ואלו צמד המילים היחידות שאני מוצא לנכון להתשמש בהן. אני מתפתה לכתוב כמה עצוב לי, אבל אינני מתכוון לכתוב על כך.

התוכנית היא לכתוב משהו שמח ככל האפשר! ברור מאליו היה לי שזו התוכנית, כי כל מפעל חייו נבנה על יסוד האופטימיות, זו היתה השקפת חייו, והנחת היסוד, ועל כן מגיע לו שננציח אותו כפי שהוא היה רוצה, שנשקף את חייו כפי שהיו, כי אין דרך לייות יותר את זמנו ממה שהיה קיים.

האסוסיאציה הראשונה שעולה לי לראש כשאני נזכר בו, זו אותה תמונה שלו, לבוש בגופייה לבנה ומכנס לשינה, בעודו יושב בפינת האוכל, בראש השולחן, אוכל מאכל שלאחר בדיקה מעמיקה נודע לי ששמו "אגיאקטה-צ'בלה", יופי של דרך לפתוח את הבוקר עם ביצה ובצל. משקפיי הקיראה שלו היו מונחות בצד, כפי שעדיין לה הספיק לקרוא את העיתון הבוקר, אך סבא צביקה היה הראשון להשקים, ועוד עם השחר הפסיק להתעדכן בחדשות.

הוא אהב לתת בדיוק כמו שנתן אהבה. הוא היה איש מחושב, לא היה חסר לו ניסיון ובטח לא סיפורים. אני זוכר שהוא סיפר לי שילד קטן קרא לו דובי גדול, אז סבא השיב לו בחיבה ואמר, אם אני דובי גדול, זה סימן שאתה מודה שאתה דובי קטן! על אף הסיפורים, אמי דודתי ודיד תמיד צחקו עליו כמה הוא לא יודע לספר סיפורים, אך משום מה תמיד ידענו למצוא עניין בסיפורים שלו.

סבא נהג להגיד שביתו זה הבית השני שלנו, הנכדים, ותמיד הרגשנו כך ועודינו מרגישים זאת.

סבא היה אדם מאוד אופטימי ולא פעם עשה בדיחה ממצבים שבפני ם אחרים נראו פתאליים. בדיעבד, הוא צדק לעשות בדיחה מהם, כי ככל שהזמן עבר דברים נלקחו יותר בקלות. לעולם לא אשכח כיצד הוא היה עושה מכל טעות בדיחה. הזיכרון המשעשע ביותר לדעתי שאי פעם אוכל לזכור זה שהיה מתבדח איתי כשהייתי ילד צעיר ושואל אותי אם אני רוצה לאכול אבנים, במקום ענבים בגלל שתמיד הייתי מתבלבל בהגיית המילה ענבים. אני זוכר שבגיל צעיר כל כך התרגזתי על כך, אבל היום כבר למדתי תודות לך לייחס את טעויותיי לבדיחות.

אני מרגיש מחויבות להודות לסבא שלי על כל שנתן לי, הוא לא החסיר ממני שום דבר רגשי. הוא נתן אמון, פינוקים, אהבה ויחס. סבי נתן לאחיי, לי ולכל אדם קרוב להרגיש מיוחד ועל כך אצטרך לסיים בתודה.

סבא, את הקטע הנ"ל כתבתי לפני שלוש שנים, אני מכשתב אותו לקראת ההספד שאקריא עלייך ביום שישי ודמעות זולגות מעיניי.

אני מתגעגע- באמת באמת. אני אוהב אותך המון ואני עדיין לא מצליח לעכל את האובדן. אני זוכר שבהלוויה האמנתי שתוך שנייה את תקום ותוריד מעלייך את הסדין השחור וכולנו נשמח שהכל היה רק מתיחה. אני לעיתים קרובות חולם עלייך בלילה ובוכה מהתרגשות, בחלום ובמציאות, שסוף סוף גיליתי שאתה באמת חי, ושכל הזמן הזה שיקרו לי בקשר אלייך. ואם יום אחד זה יקרה, אני מבטיח לא לכעוס, אני מבטיח רק לבכות מרוב אושר.

(לחצו על התמונה בכדי להגדיל אותה)

בתמונה: סבא שלי, צביקה ואני בגיל 4 או 5 בערך.