כבר תקופה די ארוכה אני מתחבט אם זהו אמנם רצוני, או שמא זוהי סתם אשלייה. האם העצלות היא נחלתי, או שאולי אני צריך לקחת חלק פעיל יותר בעשייה שלי - למעני. האם התחלתי להפקיד את גורלי בידיי זרים? האם נטשתי את הדרך שאני עצמי החסיד והמיסיונר שלה? כיצד ייתכן שאני אבחר בדרכים כה זרות ולא הגיוניות עבורי. עכשיו אני מצליח להבין כי אין זה יתכן. 

כבר ימים שאני לא ישן כמו שצריך. אני חצי חי; אני רזה אבל מרגיש נפוח; אני בריא אבל מרגיש חולה; אני צריך לעשות דברים אבל מסתכל עליהם באדישות; האיילים עברו לאילת ואני, גלמוד, נשארתי לבדי; אני מביט בבת הזוג שלי ומתייחס אלייה באדישות; אני לא יודע מה עובר עליי ואני מתקשה לעכל שזה אני. לפני כמה ימים אני זוכר שלא הצלחתי לנשום ואיני יודע מדוע.

הימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים, והאתגרים עומדים איתנים לנגד עיניי. המצב אינו כפי שהיה, ואני הסתכלתי עליו מהצד כשהוא הולך ומחמיר - ולא עשיתי מאומה. אתגרים חברתיים, כלכליים וחינוכיים עומדים בפני, ואלו אתגרים שאני כבר מזמן הייתי צריך להתגבר עליהם. אז החלטתי להיוולד מחדש. לא כמו פוניקס, אלא כמו ראנסנס. אני אחזור עתה להתמלא בחיות שאפפה אותי אז - וזה הולך להיות נהדר.

אני צריך ניצחון, אני צריך הצלחה- אני צריך מרץ. ואני אמצא אותו. אבל קודם כל, מחר חשבון נפש.

אתגרים... נועדו להכבש. אז גם אלו שלפניי כן הולכים להכבש.