הם היו מאוהבים וידעו שהם יהיו ביחד לנצח. הוא כבר ידע את זה כשהיא
נשארה איתו, למרות כל הסיבוכים שהוא הציג בהתחלה. היא כבר ידעה את זה כשהוא
חיבק אותה ואמר לה בפעם הראשונה "אני אוהב אותך".

הם החליטו לדבוק יחד כל עוד הם יכלו, וזה לא היה קל כי הם רבו המון.
היא ידעה להתלונן וגם הוא ידע לספק לה תלונות. אבל זה לא החליש אותם. הם אהבו אחד
את השניה והוא הרגיש שהוא אהב אותה כל חייו והוא ימשיך לאהוב אותה לנצח. היא הרגישה
ששום דבר בחיים לא ייחסר לה והיא ידעה שהוא ייתן הכל בשבילה והוא היה הכול בשבילה.

אבל כמו כל סיפור אהבה, גם להם היתה טרגדיה. ובכנות, כל אחד מצביע על
מקום אחר בטרגדיה. אולי זה השקר שנראה רק בעיני אחד תמים? אולי זה הכעס שאחריו? או
התגוננות שמגיעה אחרי הכעס? אף אחד לא ידע להסביר אם זה ההתרחקות שאחרי הכעס שהצביעה
על הטרגדיה, או שאלו היו החלפות המילים החריפות ביניהם, שהלכו ונעשו יותר תכופות, שהיוו
את הטרגדיה? או אולי האדישות?

הסיפור האהבה המתוק שלהם הפך ונעשה מר. והם התחילו לסבול מנוכחות השני.
איכשהו הם הצליחו לייצב את המצב אבל זה לא היה אותו הדבר. הם ניסו בכל כוחם לשפר
את המצב אבל הם שכחו איך הוא היה פעם. הם שכחו מה זה לאהוב אחד את השני. לא רחק
היום שהוא נפרד ממנה.

היא בכתה בכי מר, היה לה קשה והיא ניסתה בכל כוחה להתגבר, היא לא
הבינה למה זה מגיעה לה, אבל עמוק בפנים היא ידעה את הסיבות, למרות שהיא הכחישה. והיא
לא ידעה שגם הוא בוכה. כי הוא בכה בדממה. אף אחד למעשה לא ידע שהוא בוכה, כי
גאוותו הפריעה לו לגלות. והאמת? למרות שהיא ידעה את הסיבות הוא ממש לא ידע. יכול להיות
שהוא החליט לעשות את זה כי הוא חשב שאין להם אופק יותר יחד- הוא היה בטוח שההתנהגות שלה

כלפיו מעידה על זה שהיא לא אוהבת אותו יותר.

ואולי כשחושבים על זה, הטרגדיה שלהם היתה אחר כך. אולי הטרגדיה שלהם
היתה שהם לא הבינו שלמרות שהזוגיות שלהם נגמרה, הם עדיין מחזיקים היסטוריה של קשר
אמיץ יחד. אולי הטרגדיה שלהם היתה כשהוא אמר לה מילים שהיא לא חשבה שהיא תשמע ממנו
אחרי שהם נפרדו? הוא בכלל חשב שהטרגדיה היתה כשהיא הפנתה לו עורף. שהיא הפסיקה
לדבר איתו.

וכשמבינים את הסיפור ביניהם, קל מאוד להבין שגם אם הזוגיות נגמרה,
אהבה לא נמדדת על כל אלו. כי הרי היא תזכור לעולם שהוא היה איתה בכל מצוקה
בחייה ושהוא ידע להקריב לטובתה, והוא תמיד יזכור את התמונה שלה שוכבת לידו ומחייכת
לו בחיוך הנוגה שרק היא יודעת. היא תמיד תזכור את האמביציה והשאפתנות שלו,
שכל כך גרמו לה להתגאות, והוא תמיד יזכור את היכולת שלה להבין דברים מסובכים
בפשטות כה רבה.

ואיכשהו, למרות הכל, ככל שעבר הזמן הם נטו לשכוח את העבר וחזרו
לדבר. כי בסופו של דבר כמה שהם לא ינסו - תקופה ארוכה כמו שהם חוו יחד קשה להעלים,
וסופן של טרגדיות להגמר. נכון או לא?