אתמול בערב כתבתי פוסט "יפה" על החברה הוקדמת שלי. כל כך התרגזתי על מערכת היחסים החדשה שלה, שבעיניי כיוונה אך ורק בשביל שאקנא, שכתבתי משהו שממש לא אופייני לי-מכתב קטן ואישי מלא רעל... אני אישית נגעל לקרוא את זה עכשיו. בכל מקרה, את הפוסט שמרתי כטיוטה, ואני לא חושב שזה ייצא לאור מתישהו... אולי פעם בשביל הנוסטלגיה. אבל זו לא הסיבה שהתיישבתי לכתוב.

אחרי שזיינתי בחורה אתמול בשביל 'לחגוג' את הזוגיות החדשה של האקסית שלי, היום לא יכולתי להשבר והייתי חייב לצאת. יצאנו לספרייה ברמת ישי כמו תמיד שותים בעמידה(שזה דווקא אחלה, אפשר לרקוד פתאום בפאב ולא להרגיש מוזר :) ) ואז אחד מחבריי הציע ללכת לבית המרזח. חבר נוסף שלנו הגיע עם חברים שלו. הוא היה ממש סנוב כלפיי, האמת שלאחרונה הוא נעשה ממש סנוב כלפיי. הבנתי בעצמי למה הוא לא פתוח איתי, מי שמחכה לו בבית המרזח רוצה אותי, והוא רוצה אותה. זו שיר. אחרי שהבחור הסגור והבחור שהגענו איתו לרמת ישי נסעו לבדם לבית המרזח והשאירו אותנו בספרייה (מרחק של 5 ק"מ הליכה), כבר ממש התעצבנתי עליו. עם עד עכשיו הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה מקסימה שיר, כמה יפה וכמה היא מתחנחנת כלפיי, אני לא אצא איתה. אחרי שהוא נהייה מגעיל אליי הוא באמת יכול ללכת להזדיין.

הגענו איכשהו, אני ועוד שניים מחבריי שהושארנו מאחור לבית המרזח. ומסתבר שהחבר הנוסף פשוט הלך הביתה. אני מנסה שלא להתקרב לשיר, "ככה אתה רוצה לשרוף את עצמך מול חברים שלך?", הראש שלי אומר לי. אני רוקד עם חבר בפינה בצד המרזח ואז היא קוראת לי. בהתחלה אני חושב שהיא קוראת למישהו אחר ואז אני מבין שאין לי מנוס, אני גם לא יכול לצאת בן זונה.
"למה אתה סנוב היום?" שיר שאלה אותי."

"אני לא סנוב, אני שם עם חבר ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד"

"אז שיבוא גם"

ברור שתומר יותר מיישמח להכיר בנות חדשות. התחלנו לרקוד והאמת שבהתחלה ניסיתי לזרום עם בחורה אחרת שהם הביאו, אבל הרגשתי שזה בכלל לא מה שאני רוצה. השנייה היתה חמודה, אבל באמת שהרגשתי משיכה לשיר. באיזשהו שלב לקחתי אותה לצד והתחלנו לדבר. עוד יותר הצידה לקחתי אותה, ויצאנו מהמרזח וישבנו בחוץ. התחלנו לדבר על מיליון דברים ואני מרגיש את המתח המיני אבל אני לא בטוח אם אני יכול לנשק אותה. בחורה אחרת כבר היתה שומרת על קשר עין. אז מה? היא בעצם לא נמשכת אליי? זה מרגיש אבל שכן.

אחרי כמה דקות הטתי את הראש שלה ונישקתי אותה. הרגשתי את השפתיים הרכות והנעימות שלה, ואז היא הטתה את הראש ממני. "אני מצטערת אני כל כך ביישנית". לרגע חשבתי שזה פשוט לא זה. "אני גם ביישן. כבר הרבה זמן שאני רוצה את זה ואני פשוט לא הייתי מסוגל לעשות כלום". עוד נשיקה.

פאק מה עשיתי?!

"אפשר להיות כן איתך לרגע?" *מהנהנת* יש לנו בעיה, ואני חושב שאת יודעת על מה אני מדבר. שיר הבינה אותי מיד. "כן, אני יודעת, אני מנסה להסביר לו שזה לא זה. אבל מה עושים? בוא נחשוב על זה." עוד נשיקה. "אני ממש רוצה להכיר אותך. ואני חושב שכדאי שמחר ניפגש. אבל אני חושב שכרגע יהיה מוטב שלא נספר את זה לחברים שלי, כי הם פשוט ייתלו אותי" 

"אבל למה אנחנו צריכים לתת להם דין וחשבון? למה אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים?" היא שאלה "אנחנו יכולים, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות כאן קצת חכמים. בואי נראה איך דברים מתפתחים".

החברים שלי ייצאו מהמרזח וחשבתי שנתפסתי. אחרי ששיר הלכה הרגשתי שעלו עליי והם שאלו אותי איך היה. הבנתי מה הם רצו לשמוע, אבל במקום זה אמרתי להם שייעצתי לה על הסיפור עם חבר שלה. לשיר היה חבר והם נפרדו בגלל הצבא שלו. אני לא יודע אם הם אכלו את זה, כי הם תחקרו אותי ממש, למזלי ידעתי כבר הרבה עלייה, ככה שיכולתי להמציא סיפור ללא בעיות. 

כשעליתי על האוטו נזכרתי שבכלל לא לקחתי את המספר שלה. שלחתי לה בהודעה, בלי הסבר את המספר שלי. היא ענתה לי "חחחחח אוף מעצבן שזה נגמר ככה". מתוקה. עניתי לה "זה ייתן לנו יותר חשק למחר :)". וכתגובה היא צחקה ושלחה את המספר שלה חזרה.

אני רוצה אותה כל כך, ואחרי הסיפור שהחבר הסנוב הזה עשה לי, כבר הרגשתי פחות לויאליות כלפיו. חוץ מזה, כשהוא מנשנש את האקסית של חבר משותף שלנו זה בסדר אבל כשאני הולך אחרי הלב שלי אני לא בסדר? לפעמים אני רוצה פשוט להגיד לו ללכת להזדיין ,ולפחות הפעם במעשיי, הוא לא יזדיין עם שיר.

עפעף העין הימנית שלי כבר התחיל לרצד ואני חושב שזה מעיד על תשישות. אני יושב כבר כחצי שעה או 40 דקות מול הפתקית הארורות שאני כתבתי, שאמורות כביכול להגדיר לי מה אני צריך להגשים היום ואני כל פעם מחדש לא עומד בכך. יש X הספק שאני מצפה לעמוד בו וכול יום אני מגלה מחדש כמה אני לא מצליח לעמוד בזה. יכול להיות שזו קצת בטלה, שאני מודה שגם בי דבקה. 

אני מרגיש כאילו אני מתחרה בריצה עם איש שמן שעושה רושם שקל יהיה להדביק את הקצב שלו, אבל ככל שאני מאיץ לקצב שלו, האיש נעשה מהיר יותר ויותר בכל פעם, וכך התחושה ממשיכה להחזיק בי שאני עומד להשיג אותו, והציפייה הולכת וגדלה-הולכת וגדלה, ואני ממשיך להאיץ והוא בהתאם. ואז, ואז... אני נופל. אני נופל מתנשף על הקרקע- ואני מאוכזב. מה שבעיניי היה נראה כה פשוט והצלחתי לדמיין שזה קורה כבערף עין, לא הצלחתי להגשים וזה ממש לא משנה אם זה היה אפשרי או לא, חשבתי שזה כה קרוב, אפשרי ובר השגה שזה מאכזב.

אני חושב על זה עכשיו ה..פרדוקס הזה שהזמן מתבזבז לי, כמו חול ים שזולג מבין אצבעותיי ממש מחרפן אותי. אני מרגיש שרק אם יכולתי פעם אחת לתפוס את הזמן הייתי מכניע אותו, ומאז לעולם הוא היה עומד בקצב שלי, ולא להפך. אני מסתכל על זה כשזה קורה בשידור חי ואני חושב שזה אפשרי, אך עתה מפרסקטיבה אחרת אני רואה שזה בלתי אפשרי.

אני משקיע בזה הרבה מחשבה ואולי אני צריך להגמל מההרגל המגונה הזה של לנסות להשיג את זהמן. אולי אני פשוט צריך לעשות לי רשימת משימות עם תיעדוף חשיבות ודחיפות על איזה לוח מחיק וכל פעם להגשים מטרה-מטרה אחת-אחת. אולי אפילו באיזה מסמך EXCEL. משהו נוח שיאפשר לי לעבוד, בלי לחץ ובאיזי. כמובן שמה שמטריד אותי שאני אקח את זה באיזי מידי, ואז אני בכלל לא אתקדם לשום מקום. אבל אז אני חוזר לבטלה. אני גם צריך להגיע להחלטה ברורה שאני קודם עושה ורק אחר כך מחליט להתבטל. אני צריך להחליט על שגרת יום אולי.

אולי אני לא צריך לרוץ אחריי הזמן כי יכול להיות שהוא ממש כמו אנשים. אולי כשאראה לו שאני לא משחק איתו את המשחק המטופש שלו ואפנה לו את הגב ואתחיל לרוץ לצד השני, הוא יתחיל לרוץ אחריי, ואני כל פעם אאיץ. אולי ככה אגיע לשליטה על הזמן.