נכנסתי לעליית גג מעופשת ומאובקת בבית ששיפצנו. המשימה הפשוטה היא לנקות חפיףו לשאוב קצת ולצאת משם כמה שיותר מהר. טיטאתי וניקיתי ובאתי להרים משהו- ופתאום בום.

הרגשתי את הרצפה מתחת לרגליי נעלמת. כל כך הייתי מופתע - לא האמנתי שזה יכול לקרות אבל לפני שהתרסקתי הצלחתי להחזיק בשתי ידיים בשארית הרצפה שנשארה. הסתכלתי למטה אני יודע שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה כמה צרות זה הולך ליצור, כמה בלאגן ולכלוך ותיקונים -ואז הסתכלתי שוב למטה וראיתי הרבה מאוד חפצים חדים שלא כדאי שאפול עליהם- אסור לי ליפול אני חייב להחזיק.

צעקתי לפועל שיעזור לי כבר שיעזור לי להרים אותי- הוא היה כולו מופתע, אפילו יותר ממני אבל גם הוא הצליח להתעשת ותפס את היד שלי. "מזל שאני מתאמן," אמרתי לעצמי בלב, "אחרת כנראה הייתי עכשיו מת". פחדתי שהרצפה מתחתי הולכת גם היא ליפול באותו רגע שום דבר לא נראה לי בטוח.

אני חייב להזהר יותר. למזלי נשארתי בחיים ולמזלי פרט למספר שיפשופים, שריטות ופציעות לא נפגעתי או שברתי משהו.

אמרתי גומל.

אני זוכר שאסור לי ליפול- חייב להחזיק.

אז, זה קרה לפני שבועיים כמעט, והנה, היום נפל עליי משקוף אלומיניום ופתח לי את הראש. 

יותר מכל - אני חייב להיות זהיר.

בקרוב סיפורים על פראג.

"סבא שלי" אני זוכר את עצמי מתייפח באמצע הכיתה בהפסקה, בוכה בכי תמוררים ואלו צמד המילים היחידות שאני מוצא לנכון להתשמש בהן. אני מתפתה לכתוב כמה עצוב לי, אבל אינני מתכוון לכתוב על כך.

התוכנית היא לכתוב משהו שמח ככל האפשר! ברור מאליו היה לי שזו התוכנית, כי כל מפעל חייו נבנה על יסוד האופטימיות, זו היתה השקפת חייו, והנחת היסוד, ועל כן מגיע לו שננציח אותו כפי שהוא היה רוצה, שנשקף את חייו כפי שהיו, כי אין דרך לייות יותר את זמנו ממה שהיה קיים.

האסוסיאציה הראשונה שעולה לי לראש כשאני נזכר בו, זו אותה תמונה שלו, לבוש בגופייה לבנה ומכנס לשינה, בעודו יושב בפינת האוכל, בראש השולחן, אוכל מאכל שלאחר בדיקה מעמיקה נודע לי ששמו "אגיאקטה-צ'בלה", יופי של דרך לפתוח את הבוקר עם ביצה ובצל. משקפיי הקיראה שלו היו מונחות בצד, כפי שעדיין לה הספיק לקרוא את העיתון הבוקר, אך סבא צביקה היה הראשון להשקים, ועוד עם השחר הפסיק להתעדכן בחדשות.

הוא אהב לתת בדיוק כמו שנתן אהבה. הוא היה איש מחושב, לא היה חסר לו ניסיון ובטח לא סיפורים. אני זוכר שהוא סיפר לי שילד קטן קרא לו דובי גדול, אז סבא השיב לו בחיבה ואמר, אם אני דובי גדול, זה סימן שאתה מודה שאתה דובי קטן! על אף הסיפורים, אמי דודתי ודיד תמיד צחקו עליו כמה הוא לא יודע לספר סיפורים, אך משום מה תמיד ידענו למצוא עניין בסיפורים שלו.

סבא נהג להגיד שביתו זה הבית השני שלנו, הנכדים, ותמיד הרגשנו כך ועודינו מרגישים זאת.

סבא היה אדם מאוד אופטימי ולא פעם עשה בדיחה ממצבים שבפני ם אחרים נראו פתאליים. בדיעבד, הוא צדק לעשות בדיחה מהם, כי ככל שהזמן עבר דברים נלקחו יותר בקלות. לעולם לא אשכח כיצד הוא היה עושה מכל טעות בדיחה. הזיכרון המשעשע ביותר לדעתי שאי פעם אוכל לזכור זה שהיה מתבדח איתי כשהייתי ילד צעיר ושואל אותי אם אני רוצה לאכול אבנים, במקום ענבים בגלל שתמיד הייתי מתבלבל בהגיית המילה ענבים. אני זוכר שבגיל צעיר כל כך התרגזתי על כך, אבל היום כבר למדתי תודות לך לייחס את טעויותיי לבדיחות.

אני מרגיש מחויבות להודות לסבא שלי על כל שנתן לי, הוא לא החסיר ממני שום דבר רגשי. הוא נתן אמון, פינוקים, אהבה ויחס. סבי נתן לאחיי, לי ולכל אדם קרוב להרגיש מיוחד ועל כך אצטרך לסיים בתודה.

סבא, את הקטע הנ"ל כתבתי לפני שלוש שנים, אני מכשתב אותו לקראת ההספד שאקריא עלייך ביום שישי ודמעות זולגות מעיניי.

אני מתגעגע- באמת באמת. אני אוהב אותך המון ואני עדיין לא מצליח לעכל את האובדן. אני זוכר שבהלוויה האמנתי שתוך שנייה את תקום ותוריד מעלייך את הסדין השחור וכולנו נשמח שהכל היה רק מתיחה. אני לעיתים קרובות חולם עלייך בלילה ובוכה מהתרגשות, בחלום ובמציאות, שסוף סוף גיליתי שאתה באמת חי, ושכל הזמן הזה שיקרו לי בקשר אלייך. ואם יום אחד זה יקרה, אני מבטיח לא לכעוס, אני מבטיח רק לבכות מרוב אושר.

(לחצו על התמונה בכדי להגדיל אותה)

בתמונה: סבא שלי, צביקה ואני בגיל 4 או 5 בערך.

אתמול קפצתי לביה"ח תל השומר ואספתי את הערכה ללימודי הדברה, במטרה לתפור את החומר כמה שיותר מהר ולהיבחן בנושא. ישנם קורסים שמציעים לך ללמוד פעם בשבוע במשך 8 חודשים בימי שישי, ורק אז לגשת לבחינה. מי יודע מה ארצה לעשות עוד 8 חודשים, כך שקורס במתכונת כזו לא מתקבל על הדעת. כמובן שבמדינת ישראל לא חשבו על כך שיכול להיות מצב שאנשים רוצים ללמוד במתכונת מזורזת, ולכן אנשים כמוני צריכים לבחון את היכולות האוטודידקטיות שלהם.

ברגע שהגעתי למשרד שמטפל ברישוינות תברואתיים(מרכז הדרכה ופיתוח המקום נקרא למתעניינים) ביקשתי לרכוש את החוברת. בזמן שהלכו להביא לי את החוברת שלי, דיברתי עם האחראית וביקשתי לדעת יותר אודות הבחינות והדרישות שאני צריך לעמוד בהן בשביל לקבל רישיון הדברה. פתאום אני שומע בום חזק על השולחן לידי ורואה קלסר עצום ובתוכו קרוב ל-500 דפים.

חיוך וגיחוך לרגע עלו- חשבתי שצוחקים עליי או שחלה טעות ואז אחת הפקידות הרצינה מבטה ואמרה:

פקידה: "זה 420 שקל."

אני:"זה קצת הרבה דפים, לא?"

פקידה:"זה כל החומר הנדרש לבחינה."

אני:" לא נורא," ניסיתי לשמור על אופטימיות, "500 עמודים זה לא נורא". 

פקידה: "500 דפים, לא עמודים. הכל מודפס משני הצדדים- סה"כ כ-1,000 עמודים"

תאמינו לי שאם חשבתי שהייאוש מתחיל כאן, אז הייתי צריך לסחוב את זה בלי שקית כל הדרך לתחנת האוטובוס ליד הבסיס בתל השומר ולהחזיק את זה באוטובוס לקרית אונו, שם פגשתי ידידה והיא לפחות הביאה לי שקית, שגם נקרעה לי עוד לפני שהגעתי לת"א.

כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי(אחרי שהצלחתי לסחוב את כל הדברים שלי פלוס הקלסר הגיגנטי הזה) זה לחלק את החוברת לנושאים. כשאבאמא הגיחעו הביתה וראו את כמות החומר הנדרשת, הם שאלו אותי אם אני אולי רוצה להתחרט ולעשות את לימודי ההדברה דרך קורס, אבל אז אמרתי לה שאני מעדיף לקרוא את החומר גם אם זה יקח חודשיים, מאשר ללמוד פעם בשבוע במשך 8 חודשים ולהתקדם בחומר כמו צב, כשאני יכול לטוס עליו. חוץ מזה, אני חוסך קרוב ל5,500 שקל ככה, שזה גם יתרון.

סה"כ זה נראה רע, אבל זה לא כזה נורא אחרי שמתרגלים לניירת הזו. כבר הסתכלתי קצת על החומר, ואבא צדק כשהוא אמר לי "זו לא תהייה כזו בעיה, תסתכל על כל המדבירים שאתה מכיר- אף אחד מהם לא פרופסור גדול", אכן החומר הזה די קליט. קראתי כבר משהו כמו 100 עמודים ועד עכשיו הולך טוב. 

( לחצו על התמונות בכדי להגדיל אותן בדף חדש)

מבחינתי גם כל הסיפור הזה מהווה אתגר מעניין- אני בוחן את המשמעת העצמית שלי לתהליך, את יכולת הקליטה וההבנה שלי. מה גם, שהנחישות שלי עמדה במבחן לאורך כל הדרך כשחיפשתי מידע אודות הערכה- השקעתי מספר שעות בחיפושים בגוגל, קיבלתי מספר רב של ניתוקי טלפון ממחלקות שונות במשרד הבריאות ובמשרד להגנת הסביבה ונסעתי דרך ארוכה בשביל ללמוד.

לסיכום אומר שמבחינתי קניית הערכה מהווה צעד אחד לכיוון המטרות שלי, וסיום הבחינה וקבלת רישיון ההדברה תהווה צעד גדול בכל הנוגע להגשמת מטרותיי.  

אם אני לא אעדכן כנראה ששקעתי בלימודי ההדברה שלי. אז שיהיה לי בהצלחה :)