מטרה אחת הושגה, ואיתה גם אני מאמין שהתחלתי שלב חדש בהתקדמות שלי לעבר המטרות שלי. קיבלתי את תעודת הפרקטישנר. אני Certified Practitioner of NLP מטעם האגודה הישראלית לNLP. 

בזריזות וההתלהבות שמאייפנת אותי כבר קבעתי מספר טיפולים והתחלתי לטפל בפועל והתוצאות כבר התחילו להראות. ברור שהיו מספר בעיות ודברים שאני רוצה לעשות אחרת, אבל אני יודע בוודאות שעכשיו שיש לצידי סט כלים שאני מבין, שיש לי תמיכה מצד המורים שלי וכמובן יש לי את האמביציה שלי אני רק הולך להמשיך ולהצליח ואני הולך לעזור ליותר אנשים.

לדוגמא, שמתי לב שאנשים מתביישים שכשאנחנו יושבים בבתי קפה לבצע כל מיני תרגילים טיפוליים- עתה הבנתי שבעזרת שינוי מסגרת אוכל להעלים את האתגר הזה.  עוד דבר שאני יודע שאני צריך להפסיק איתו זה 'טיקים' למיניהם. כשאני מדבר עם אנשים אני משחק עם הרגליים/משחק עם עט/ אומר 'אה' מעצבן כזה. אני יודע שאני יכול לפתור את רוב הדברים האלו באמצעות דיבור בעזרת הידיים. את ה'אה' המעצבן אני יכול להחליף בפשוט לעצור כשאני מנסה להזכר מה אני צריך להגיד.

אני יודע שהכלים שלי רק התחילו לעצב את עצמם- וכשאני מסתכל על הרמה הגבוהה שבעזרת טיפלתי ב-4 המטופלים שטיפלתי עד כה, אני יודע בוודאות שאני הולך להצליח הרבה יותר בהמשך, כשרק אתרגל ואשתפר יותר.

ועכשיו, הייתי רוצה להזמין אתכם. במסגרת הסטאז' שאני עושה כדי להתמחות בכלים, הגעתי למסקנה שאוכל להיעזר בכמה שיותר אנשים. לכן, החלטתי שאני אתן בחינם טיפולים/ייעוצים בNLP לכל מי שייצור איתי קשר. אני חוזר ואומר- הטיפולים בחינם בגלל הסטאז' שלי, בעוד חודשיים ואולי אפילו פחות אתחיל לגבות תשלום עבור שירות זה, וכרגע כל אדם שרוצה לטפל בפוביות, בדחיינות, בחיסול הרגלים מגונים, בשינוי אמונות שמגבילות אותו, בנושאים אחרים של התפתחות אישית או לאלה מכם שרוצים לקבל ייעוץ לתזונה נכונה, אתם בוודאי תרצו לפנות אליי.

אני מציע לכם להסתכל מצד שמאל למטה, מתחת לחלון המסרים ולמצוא את המייל שלי אני מזמין אתכם לפנות אליי במייל לקביעת טיפול. ואני מזכיר שהטיפולים הם חינמיים לזמן קצר, ולכן תמהרו להרשם.

הרבה דברים אני יכול להגיד על הפונקציונאלית. ביניהם שאני הייתי בטוח שאנחנו נצא.

פעם שלישית שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתנשקים. ממש כמו מספר הפעמים שהיו דחיות אחד של השני- פעם אחת דחיתי אותה ופעמיים היא דחתה אותי. 

לאחר שנרגעה סערת רגשות שהתחוללה ביני לבין הפונקציונאלית הלילה, פשוט נישקתי אותה. היא שיתפה פעולה ושאלה בין נשיקה לנשיקה "מה אני עושה" בתגובה היא קיבלה "ששש". המשכנו להתנשק.

שלחתי יד לחזה והיא ממש כעסה. אמרה לי שאני נותן לה להרגיש זולה ושלא ייצא מזה כלום "אתה אפילו לא הצעת לי לצאת איתך".

"פונקציונאלית, בואי תצאי איתי"

"מה?" היא לא הבינה לרגע

"בואי תצאי איתי"

ההבעה על הפנים שלה אמרה "טוב אחי" אבל המשכתי.

"את אומרת שלא הצעתי לך לצאת איתי- הצעתי. וגם נדחיתי, כמה פעמים, נכון או לא?" היא ידעה שאני צודק- היא אכן דחתה אותי.

"אז הנה אני, אומר לך שוב, בואי תצאי איתי"

המשכנו להתנשק.

ליוויתי אותה הביתה ונתתי לה עוד נשיקה.

"לא נתת לי תשובה" דרשתי

"טוב" היא אמרה, כאילו מנסה לנפנף אותי.

"אני רוצה אותה עכשיו"

היא חשבה לרגע ואמרה לי "טוב יאללה"

שאלתי אותה מתי בא לה שנצא- קבענו למחר כשאני אחזור מקבלת התעודות של הNLP.

-

עזבו שאין לי מושג לאן ואיך אני הולך לצאת עם מישהי שהיא ידידה טובה שלי- כבר תקופה לא מבוטלת של כמעט חצי שנה. 

יש מחשבות שלא אוכל להתעלם מהן ואהיה חייב להעלות אותן מה שיותר מהר- איתה ושנסכם בינינו.

אבל על זה נדבר מחר, היא ואני, כשנצא ונתרשם יחד.

הם היו מאוהבים וידעו שהם יהיו ביחד לנצח. הוא כבר ידע את זה כשהיא
נשארה איתו, למרות כל הסיבוכים שהוא הציג בהתחלה. היא כבר ידעה את זה כשהוא
חיבק אותה ואמר לה בפעם הראשונה "אני אוהב אותך".

הם החליטו לדבוק יחד כל עוד הם יכלו, וזה לא היה קל כי הם רבו המון.
היא ידעה להתלונן וגם הוא ידע לספק לה תלונות. אבל זה לא החליש אותם. הם אהבו אחד
את השניה והוא הרגיש שהוא אהב אותה כל חייו והוא ימשיך לאהוב אותה לנצח. היא הרגישה
ששום דבר בחיים לא ייחסר לה והיא ידעה שהוא ייתן הכל בשבילה והוא היה הכול בשבילה.

אבל כמו כל סיפור אהבה, גם להם היתה טרגדיה. ובכנות, כל אחד מצביע על
מקום אחר בטרגדיה. אולי זה השקר שנראה רק בעיני אחד תמים? אולי זה הכעס שאחריו? או
התגוננות שמגיעה אחרי הכעס? אף אחד לא ידע להסביר אם זה ההתרחקות שאחרי הכעס שהצביעה
על הטרגדיה, או שאלו היו החלפות המילים החריפות ביניהם, שהלכו ונעשו יותר תכופות, שהיוו
את הטרגדיה? או אולי האדישות?

הסיפור האהבה המתוק שלהם הפך ונעשה מר. והם התחילו לסבול מנוכחות השני.
איכשהו הם הצליחו לייצב את המצב אבל זה לא היה אותו הדבר. הם ניסו בכל כוחם לשפר
את המצב אבל הם שכחו איך הוא היה פעם. הם שכחו מה זה לאהוב אחד את השני. לא רחק
היום שהוא נפרד ממנה.

היא בכתה בכי מר, היה לה קשה והיא ניסתה בכל כוחה להתגבר, היא לא
הבינה למה זה מגיעה לה, אבל עמוק בפנים היא ידעה את הסיבות, למרות שהיא הכחישה. והיא
לא ידעה שגם הוא בוכה. כי הוא בכה בדממה. אף אחד למעשה לא ידע שהוא בוכה, כי
גאוותו הפריעה לו לגלות. והאמת? למרות שהיא ידעה את הסיבות הוא ממש לא ידע. יכול להיות
שהוא החליט לעשות את זה כי הוא חשב שאין להם אופק יותר יחד- הוא היה בטוח שההתנהגות שלה

כלפיו מעידה על זה שהיא לא אוהבת אותו יותר.

ואולי כשחושבים על זה, הטרגדיה שלהם היתה אחר כך. אולי הטרגדיה שלהם
היתה שהם לא הבינו שלמרות שהזוגיות שלהם נגמרה, הם עדיין מחזיקים היסטוריה של קשר
אמיץ יחד. אולי הטרגדיה שלהם היתה כשהוא אמר לה מילים שהיא לא חשבה שהיא תשמע ממנו
אחרי שהם נפרדו? הוא בכלל חשב שהטרגדיה היתה כשהיא הפנתה לו עורף. שהיא הפסיקה
לדבר איתו.

וכשמבינים את הסיפור ביניהם, קל מאוד להבין שגם אם הזוגיות נגמרה,
אהבה לא נמדדת על כל אלו. כי הרי היא תזכור לעולם שהוא היה איתה בכל מצוקה
בחייה ושהוא ידע להקריב לטובתה, והוא תמיד יזכור את התמונה שלה שוכבת לידו ומחייכת
לו בחיוך הנוגה שרק היא יודעת. היא תמיד תזכור את האמביציה והשאפתנות שלו,
שכל כך גרמו לה להתגאות, והוא תמיד יזכור את היכולת שלה להבין דברים מסובכים
בפשטות כה רבה.

ואיכשהו, למרות הכל, ככל שעבר הזמן הם נטו לשכוח את העבר וחזרו
לדבר. כי בסופו של דבר כמה שהם לא ינסו - תקופה ארוכה כמו שהם חוו יחד קשה להעלים,
וסופן של טרגדיות להגמר. נכון או לא?

"אף פעם לא דוחים אותי" היא אמרה. "עכשיו תן לי נשיקה" היא אמרה.

ואז סירבתי לה :)

למה לעזאזל זה מדליק אתכן שמסרבים לכן?