פעם כשהייתי בן 5 הלכתי להאכיל חתולים.

אני זוכר שהייתי קרוב לחתול ובאתי ללטף אותו, אחרי שהבאתי לו את האוכל, ואז הוא פשוט התחיל לשרוט אותי.

הייתי ממש קטן, כאמור, וזה ממש כאב לי. חשבתי לעצמי שהוא כפוי טובה. שאיך בעל חיים שמאכילים אותו לא יכול להראות את טיפת הכרת התודה.

שנים חשבתי לעצמי שחתולים הם בעלי חיים כפויי טובה, ולא האכלתי אותם יותר.

לפני 8 חודשים עבדתי אצל דודתי ברעננה, והיו לה שני חתולים, אני, כשונא חתולים, לא כל כך התלהבתי לעבוד לידם, אבל הייתי צריך לעשות את זה. באיזשהו שלב, בלי לשים לב התקרבתי לחתול והוא שרט אותי. סתם ככה. התחלתי להתעצבן. יצאתי מכליי- זה די כאב לי. ואז דודה שלי הגיעה ושאלה אותי "מה ציפית? אתה דחקת אותו לפינה, ברור שהוא תקף אותך". נפל לי אסימון. פתאום הבנתי - שכשדוחקים בעל חיים לפינה, גם הוא הכי נאמן שיש, הוא עתיד לתקוף- מתוך אינסטינקט הישרדות. ואז, ברגע אחד, שינאתי לחתולים נעלמה. עכשיו אני סתם שונא את הריח שלהם ;)

ניב, חבר שלי מהNLP, הזמין אותי לטייל איתו ועם חברים שלו.

בהתחלה היססתי. אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני אוותר, אני אשאר באותו מקום. הבנתי שאני הולך לעשות כיף גדול ולהכיר אנשים חדשים.

וצדקתי.

הכרתי חברים חדשים, נהנית כל כך, ואפילו הכרתי את ניב יותר.

כבר עשיתי קרוב ל15 או 16 טיפולים לאנשים ואני רק ממשיך להתקדם. אני לומד המון וככל שעובר הזמן ההבנה שלי על הכלים שלי הולכת וגדלה. אני מחכה להתחיל את המאסטר, ויחד עם זאת אני יודע שעדיין כפרקטישנר יש לי עוד המון מה ללמוד, וכל פעם שאני מסיים ללמוד דבר אחד, אני מוצא את עצמי עובר ללמוד דבר נוסף בתחום. עכשיו לדוגמא אני במבחן הסיכום של מודל מילטון למתקדמים, שהבית ספר שהכשיר אותי בנה לצורכי הבנה מעמיקה יותר של שימוש בכלים שלמדנו בNLP.

סיימתי לכתוב את התכנים למפגשי הייעוץ להרזייה שאני מבצע. יש לי 6 מפגשים בני שעה עד שעה וחצי, עכשיו ניתן לניסיון רק לעצב את המפגשים האלו מחדש. למען האמת אני מרגיש הקלה שסיימתי לכתוב את המפגשים- עכשיו אני באמת יכול להיות רגוע כשאני מגיע למפגש- אני יודע בידיוק מה אני מעביר ללקוחות שלי, איך ומתי.

יצא לי לאחרונה להעסיק את עצמי בשאלה מה אני יכול לעשות כדי לשפר את הביצועים שלי, יותר ממה שאני עושה כרגע לטובת תהליך שיפור הביצועים שלי, ואני מאמין שהשיפור הזה יקרה עוד יותר בגלל שאני עושה כל שביכולתי.

לבסוף הייתי רוצה לכתוב כאן סיפור מעניין שיצא לי לראות בפייסבוק.

איש אחד הלך בדרך ליד קיר גבוה ונוצץ. לידו צעד כלבו האהוב אשר מת לפני מספר שנים, לכן הוא הבין שהוא ודאי מת בעצמו גם כן. מעט בהמשך הדרך הוא ראה שער פנינה יפהפה אשר נצץ באור השמש. ליד השער ניצב איש וכאשר הגיע לשער שאל את אותו לאן מוביל השער. "גן עדן" ענה לו האיש. הוא שאל אם יוכל להכנס ולקבל מים לשתיה לעצמו ועבור כלבו בגלל שהיום היה חם מאוד. האיש יפה התוא ענה שהוא עצמו יכול, אך לכלבים הכניסה אסורה לגן עדן. האיש חייך, ליטף את כלבו ופנה מהשער בכדי להמשיך בדרך. מעט אחר כך הוא הגיע לשער פשוט ועלוב אשר היה זקוק לתשומת לב רבה. לצד השער עמד איכר, מלוכלך קמעה. שוב שאל האיש לאן מוביל השער, ושוב קיבל תשובה – "גן עדן". אז הוא ביקש מים לו ולכלבו, והאיכר נתן לו בשמחה ספל. לאחר שמילא את הקערה, ושתה מלוא הספל מהמעיין שמאחורי השער הוא שאל את האיכר אם ידוע לו שהשומר בשער הראשון טוען אף הוא שהשער שלו מוביל לגן עדן. "כן". ענה האיכר, "אך שם הוא הגיהינום". מבולבל קמעה, שאל האיש אם הדבר מדאיג את האיכר. "לא". ענה האיכר כשהוא מלטף את הכלב. "הם עוזרים לנו בכך שהם אוספים אליהם את כל אלו אשר מוכנים להשאיר את חבריהם מאחור".

שיהיה לנו המשך שבוע נהדר.