התחלתי לכתוב כאן פוסט, לינארי וטוב כמו שרק אני יודע, והוא נמחק, כמו שרק ישראבלוג יודע לעשות טוב ;) אבל אז חשבתי על זה, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה סיפור. אז בוא נתחיל מסיפור, בשביל להתחיל דרך חדשה

הסיפור הוא עליי, כמובן, כשהייתי בן 16. אז ממש התחלתי לרוץ עם מאמן אישי. בהתחלה זה לא היה כיף, אפילו ממש סבלתי מזה, כנראה כי הייתי שמן ולא בכושר. אבל תוך חודשים מעטים התאהבתי בריצה, זה ניקה לי את הנפש וגרם לי להרגיש שאני עושה משהו שבאמת טוב לי. רצתי 3 עד 4 פעמים בשבוע, ואפילו רזתי לחלק מהזמן.
ואז התגייסתי  לצה"ל ועם תזונה לא נכונה, מחסור בשעות שינה וכמה פציעות לא נעימות נאלצתי להפסיק לרוץ, וזה גם גרם לי להשמין 20 ק"ג. זה הקשה עליי ברוב השירות שלי, הברכיים פשוט כאבו מידי. באיזשהו שלב השתחררתי מצה"ל, ולמרות שהצלחתי להוריד את כל המשקל העודף , עדיין לא יכולתי לרוץ בלי להפצע, ולמרות ששמחתי להשתחרר, בלב קצת היה חסר לי משהו.

ואז הגיעה הסלסה. הסלסה החזירה לי את האפשרות להינות מתנועה, וקיבלתי עוד כל כך הרבה ממנה- כולל מקום עבודה כדיג'יי וכמדריך, לאחרונה; וכולל חיי חברה מצויינים וחברים מדהימים. הדבר הכי מדהים הוא שהברכיים הפסיקו לכאוב תודות לסלסה. היום אני יכול לרוץ ככל שארצה, ממש כמו פעם, וההרגשה חזרה להיות מדהימה. 

נכון לא כל החיים מדהימים, ונדמה לי לפעמים שאני נמצא במקומות לא טובים רגשית, אבל כמו שהסלסה היתה שם עבור הריצה שלי, יש דברים שנמצאים שם בשביל חיי הרגשיים. 

אז אני רוצה לספר פה סיפור, סיפור שיתחיל עכשיו וההמשך אליו עם הימים יגיע.

גם הסיפור הזה הוא עליי, בחור שבגיל 16 הביע משאלה להכיר את הבחור היפה בעולם. בגיל 18 הכרתי אותה, והיא הפכה להיות כל עולמי במשך 3 וחצי שנים. ואז... יכולים להיות אלף תירוצים, אבל אני לא נותן יותר תירוצים בחיים. עשיתי טעות, ונפרדתי ממנה, והיא ניסתה לגרום לי להבין שאני טועה, וכשכשלה היא עזבה.

ואז רצף של בנות הגיעו, שאף אחת מהן לא עמדה בסטנדרט שפשוט נוצר מעצמו. לסיים את הלילה עם בחורה אקראית לא שווה ערך למחויבות הרגשית שהרגשתי. יש ימים שאני רוצה לחזור אחורה בזמן, ולתקן את הטעות שלי, אבל ככל שאנחנו יודעים לראות בעולם שלנו, הזמן רץ בכיוון אחד. לתקן את מה שקרה עם מירב זה קשה מידי, אני יודע כי עשיתי כל מה שאני יודע שלא יהיה בגדר הטרדה. 

אני יכול לעצור את הסיפור כאן אבל זה לא הסוף שאני רוצה. הסוף שאני רוצה טוב יותר אני רוצה לרוץ שוב.

אז אני אמשיך את הסיפור. כי אז מגיעה מישהי. המישהי שמגיעה מחזירה לי את ההשראה לחיים, נותנת לי לפרוח ולהרגיש שאני רוצה לפרוח, בשבילה ובשבילינו, והיא נותנת הרה יותר מזה. המישהי הזו אוהבת אותי כשם שאני יודע לאהוב אותה, והחלק הכי טוב, שזה ירגיש כבר מההתחלה שזה מצליח. ואז אני רץ שוב. תחת שמש מלטפת ושמיים כחולים, בשדה השיבולת ליד הבית. כי שם אני יודע שטוב לי, ושם אני יודע שאני תמיד פורח.

הגיע הזמן לחזור למסלול הריצה.