ושלא תבינו אותי לא נכון, אני מאושרת במקום שאליו הגעתי.

שמיים כחולים, ימים שקטים. ימים שלי אני-רוצה-לחיות-ברגע-הזה-לנצח. יש ילדה שאני אוהבת, עם לב ענקי. ענק יותר מהאוקינוס, מהיער, מהשמיים. אנחנו שותות טקילה במסעדה מלאת אנשים, אנחנו מצטופפות מסביב כולם וצופות איך החיים קורים מסביבנו. היא מספרת לי שלכולם יש סודות, ואני אומרת לה שהיא השתנתה. היא לובשת פרחים קטנים בשער שלה ועל הצוואר שלה יש שרשרת בצורת העולם, שמשמיעה צליל של פעמון מתי שזה זז, ובימים כאלה אני פשוט בטוחה שאני אוהב אותה לנצח. אני כ"כ מקווה שיש לכם חברה הכי טובה שיפיפייה כמו שלי. אני אוספת את חיי ועוברת לגור עם סבתא, לפחות לכמה שבועות. אני מתכננת להישאר שם עד שמחשבותיי נקיות ונשמתי לא כואבת יותר. יש קופסא על השידה שלי, מלאה בתרופות שיספיקו לשבועות, מלאה בהרס עצמי טוטאלי. זה הוא העבר שלי וזה ממה שאני מנסה להתחמק. זה אלה המחשבות השקטות האל שרצות לי בראש, עוזבות אותי רועדת, בוכה, כואבת. הן חוזרות, והן כבדות. אני לא מצפה מאף אחד להבין. טקילה עדיין מתקדרת במחשבותיי. השמיים הם חשוכים ומבולגנים. האוויר מריח כמו מדורה בקומזיץ, וחופש.