המילים נמחקות לי. לא ידעתי שאפשר להפסיק לכתוב למשך תקופה ארוכה. חשבתי שכבר איבדתי את העברית שלי

הרחובות ריקים, הלבבות אטומים, חשש גובר על האהבה. פחד מכישלון רק הופך לתסכול, דם יבש, צלקות. כיאילו כלום לא היה שם, כיאילו כלום לא קרה.

האקסית של אחי הגדול הצילה אותי מהרחובות, מהארואין, מהאקסטסי. ימים שהפכו לשבועות, שבועות שהפכו לחודשים. הכל נראה מעורפל מידי, ואני לא מאמינה שזה קורה לי, אני לא מאמינה שאני נמצאת בבית חם, עם עבודה, ובית ספר.

כבר ימים שלמים שאני טועמת דם, כבר שבועות מזה שלא עצמתי עין. לפעמים עצרתם, וחשבת לרגע למה הכל עובר כ"כ מהר? איך הגעתם לכאן בכלל? חודשים ארוכים עברו מאז שחיבקתי את ההורים שלי. אני רוצה להיות הילדה הקטנה של אבא, אבל כל פעם שאני מתסכלת במראה אני כבר לא מוצאת את הילדה הקטנה הזאת. וזה מצמרר, וזה כואב כ"כ..זה עדיין כואב. אני מתגעגעת לאבא, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לבכות. אני כבר כ"כ זקנה... אבל לא באמת. אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שהערכתי את החיים שלי באמת. הכל זה תמצית של הדברים הכי קטנים. אני מתגעגעת לימים בהם הרגשתי ששלווה עוטפת אותי.

כואב לי כשמחבקים אותי.

אני לא יכולה להפסיק לשתות. הפסקתי לעשן. יש לי גג מעל הראש, ואת הנערה הכי יפה בעולם לצידי. יש לי עבודה, ואני לומדת. אני חיה בצד השני של העולם, ושרדתי, עד עכשיו.

אני לא יודעת אם אני רוצה להתחתן, אני רק יודעת שאני רוצה תינוק. אני מוכנה. אני מוכנה לזה, ואתן הכל כדי למצוא את הקסם הזה....הקסם הזה שיהיה לי לסם

אני רוצה להיות גאה בעצמי

ומה איתכם?

אני אוהבת אותכם כ"כ, לעולם אני לא אשכח אותכם, קוראים יקרים. אני אזכור את המילים שקראתי במשך שנים, אני אזכור את התמונות, החלומות והשאיפות..הכל אצלי בלב, ולנצח אצרור את זה. אבל הגיע הזמן להיעלם באמת. הזמן הוא אוצר גדול, ואם אזכה לקפוץ לאתר הזה, אני מבטיחה להשאיר תגובה.

אני שולחת נשיקות ואהבה. תשמרו על עצמכם, תחזיקו חזק. אתן עוד צעירות, ותאמינו או לא; להיות צעיר זהו דבר נפלא.

זהו היה מסע מדהים...זה עוד לא נגמר